ספטמבר 09 2009
ביקור בלאוס
בשני הביקורים הקודמים שלי בלאוס לא ממש יצא לי לטעום את האוכל המקומי, מהסיבה הפשוטה שעיר הבירה ויאנטיין היא מקום אינטרקונטיננטלי בטירוף, הרבה יותר מבנגקוק או צ'יאנג מאי. בכל סופרמרקט בוויאנטיין אפשר למצוא באגטים, נקניקים צרפתיים, חרדל משובח, גבינות אירופאיות ועוד המון מוצרי יבוא מסממי חושים – כך שלאכול עוד סום טם עם אורז דביק נראה לי תמיד כמו בזבוז של הזדמנות נדירה להתחזר.
אולי כדאי לציין, לטובת אלה שביקרו רק באזורים המתוירים של תאילנד, שבעיר תאית רגילה ממש לא פשוט להשיג גבינה שאינה עשויה מפלסטיק או נקניק אירופאי סביר (חוץ מבייקון). באגטים טריים יש רק במקומות מסוימים, בעיקר על הגבולות עם לאוס וקמבודיה או בחנויות מיוחדות. לכן לאוס היא תמיד חגיגה אשכנזית בשבילי, וגם המחירים הם בסגנון אשכנז – גבוהים כמעט כמו בישראל.
באופן כללי, בחנויות המכולת ובסופרמרקטים של וייאנטיין רואים מעט מאוד מוצרים מקומיים. בזמן שבתאילנד לכל כפר יש יצרן רוטב דגים משלו – עם לוגו יפה והכל – נראה שבוויאנטיין מעדיפים לייבא אפילו מוצרי יסוד בסיסיים מתאילנד. זה עשוי להסביר את המחירים הגבוהים של האוכל במסעדות: ארוחה שבתאילנד היתה עולה לי 100 באט, עולה בויאנטיאן לפחות 250 באט. ברור שאם הייתי טורחת לצאת מויאנטיין לכיוונים קצת פחות מרכזיים המחירים היו יורדים באופן קיצוני, אבל לפי השמועות, גם האיכות היתה יורדת איתם.
סום טם בנוסח לאוס
בתאילנד מאמינים שהאוכל בלאוס הוא כמו אוכל תאי, רק פחות טעים. בכל החלק הצפון מזרחי של תאילנד (איסאן) מבשלים אוכל בסגנון לאוס עוד מהתקופה שלא עבר שם גבול, אבל במרכז תאילנד גם האוכל האיסאני (או לפחות חלקו) נחשב לנחות במידה מסוימת. בכולופן, הפעם החלטתי לא לסמוך על הדעה התאית ולנסות בעצמי. מה אני אגיד לכם – אם לשפוט לפי המעט שאכלתי, הם צדקו.
לא שלא היה טעים – היה טעים מאוד, אבל אחרי שהתרגלתי לברק המיוחד של האוכל התאי, לקיצוניות של הטעמים, האוכל בלאוס היה קצת אנמי. ביום הראשון הזמנתי סום טם, אורז דביק ולארב מבשר בקר. הסום טם היה מצוין, עם רצועות גזר אבל בלי בוטנים, בלי שעועית ירוקה, בלי סוכר ועם מעט מאוד שרימפס מיובשים.
לארב, סלט בקר, לאוס
הלארב היה עדין מאוד – ולארב, לפחות לפי התפיסה התאית, אסור לו להיות עדין. הוא חייב לכסח. זה שאכלתי לא כלל אבקת אורז קלויה (Khao kua) שהתאים אוהבים לערבב עם הלארב שלהם, אבל היו בו נבטים – תוספת לא מקובלת למתכון הזה בתאילנד. האורז הדביק היה דק, ארוך וטעים מאוד.
מרק אטריות עם חזיר, לאוס
הדוד הזמין מרק עם אטריות אורז, פרוסות של עגבניות וחזיר טחון, שהיה טעים מאוד אך נזקק לתוספת נדיבה של פריק נאם פלא (Prik nam plaa – רוטב דגים עם פרוסות צ'ילי טרי) כדי להבריק.
ביום השני הזמנתי סלט שעועית ירוקה, שנמעכה קלות במכתש ותובלה כמו סום טם-לייט, אורז דביק וחזיר צלוי בנוסח ויאנטיין.
סלט שעועית ירוקה, לאוס
החזיר הזה הדגים לי בדיוק למה התאים מזלזלים באוכל הלאוטי (עד עכשיו הצלחתי להימנע משימוש במלה המוזרה אבל הנכונה הזאת). הוא נאפה ללא תבלינים (למעט אולי קצת פלפל שחור), נפרס לאצבעות עבות וכלשעצמו היה בסדר גמור, אבל התאים לא היו מעזים להגיש אותו בלי איזה רוטב רצחני בצד, שלא ישעמם בפה. ביקשתי צלוחית של פריק נאם פלא שהצילה את המצב. המלצרית תקעה בי מבט של "הנה עוד אובר-חוכמית שבאה מתאילנד וחושבת שהיא יודעת שיט".
חזיר צלוי, וייאנטיין, לאוס
איכשהו נראה לי שהמקום הנכון להשיג בו אוכל לאוס טוב הוא דווקא תאילנד, ובעיקר הפרובינציות שעל גדות המקונג. חומרי הגלם בתאילנד איכותיים יותר, הטבחים נועזים יותר והסטנדרטים גבוהים. על גדת המקונג מול ויאנטיין, בעיר התאית נונג קאי (Nong Khai), יש אוכל איסאני משובח שאת הגרסאות הקצת חיוורות שלו אפשר למצוא בלאוס. על כך בפוסט הבא.
תמונות מעולות ועסיסיות…..יאמי.
יש אפשרות להחליף את בשר החזיר בבשר בקר אם אני מכין מנה דומה בבית?
קורסים – בהנחה שאתה מתכון לחזיר הצלוי, בוודאי שאפשר לצלות במקומו בקר. אני מניחה שבלאוס לא יכעסו עליך.
אכפת לך בבקשה, לא לכתוב "שרימפס"?
זוהי הטעות שהכי מעצבנת אותי במסעדות וברחוב הישראלי.
שרימפ זה בסדר, לא חייבים לכתוב "'חסילונים'. אבל צורת רבים לחסילון באנגלית היא shrimp, בדומה ל-sheep ו-fish
אנג'ל אייז, האם היית מרגיש פחות עצבני אם היית מגלה שלשרימפ יש שתי צורות ריבוי, ושתיהן נכונות: שרימפ ושרימפס?