מאי 31 2010

הלכתי, חזרתי

מדור: כתבות

רצה הגורל ודווקא בשבוע הקריטי ביותר בתולדותיה של תאילנד המודרנית נאלצנו לצאת מהמדינה כדי לחדש את הוויזות בשגרירות תאית מחוץ לגבולות המדינה. את הימים שלפני הנסיעה העברנו מרותקים אל קוראי הרסס ובעיקר אל הטוויטרים שלנו, שעידכנו בקצב היסטרי משדה הקרב.

שלא כהרגלנו (בדרך כלל אנחנו נוסעים ברכבת ללאוס לצורכי ויזה) ולרגל המצב בבנגקוק, החלטנו לתפוס טיסה זולה להונג קונג, ערש סרטי הקונג פו ומכורתו של אליל הבישול סטיבן צ'או. לצערי, לא זכינו ליהנות יותר מדי ממה שיש להונג קונג להציע. שהינו בעיר שלושה ימים, שרובם הוקדשו לישיבה בעיניים דומעות מול הטלוויזיה במלון, ששידרה ברצף תמונות מהמתרחש בבנגקוק, ולמעקב רצוף אחר עדכונים בטוויטר.

רבי קומות בסנטרל, הונג קונג

רבי קומות בסנטרל, הונג קונג

חיבור הווי-פיי במלון שבו שהינו (בחלק שנקרא סנטרל, ליד הגן הזואולוגי של הונג קונג וקרוב לשגרירות תאילנד) עבד כמו שד והטורנטים טחנו את סרט הקונג פו Ip man 2, שאל יציאתו לאקרנים, כמו שאומרים, התוודעתי בזכות כותרת על שער העיתון "חדשות דרום סין". לפי העיתון, ההכנסות מ"איפ מן 2" בסין אוכלות בלי מלח את הכנסות "איירון מן 2" (נחזור לאוכל בלי מלח בהמשך. את איפ מן 2 עוד לא הספקתי לראות).

יחסית לתאילנד, הונג קונג יקרה מאוד, וכדי לאכול משהו באיזור שבו שהינו צריך להיכנס למסעדה – אין דוכני רחוב ובקושי יש מדרכות – רק מחלפים על גבי מחלפים. רוב ההליכה מתבצעת במסלולים מסודרים – למשל המדרגות הנעות שמסיעות את הולכי הרגל במעלה גבעות העיר, המסדרונות השקופים התלויים באוויר לצד המחלפים, או הקניונים הגדולים, שאפשר ללכת בהם כברת דרך בלי לחצות אף כביש.

על האוכל בהונג קונג לא אוכל להרחיב את הדיבור. המנה הכי זולה שאכלנו, אורז מטוגן עם בשר וירקות, עלתה 20 דולר הונג קונגיים (רק 2.5 דולר אמריקאיים, אבל הסכום הזה מספיק לשלוש מנות אורז מטוגן בתאילנד) והיתה משביעה אבל לא יותר מזה. על השולחן היו כמה תבלינים: רוטב שעועית מותססת, רוטב סויה, פלפל לבן וסוכר. אכלנו גם ארוחה הודית אחת, מוסקה וצ'ילי קון קרנה, ואת גולת הכותרת של מסעדת המלון – סטייק חזיר אפוי על מצע אורז מטוגן, מצופה בקטשופ, מעוטר בירקות מקופסת שימורים ומגעיל כמו שזה נשמע.

הנה כמה תמונות שהספקתי לצלם בגיחותי המעטות החוצה.

לבסוף, בעוד הצבא התאי נכנס באמ-אמא של המפגינים (מה שממשלת תאילנד כינתה Securing the camp ו-Containing the protest) קיבלנו את הוויזה המיוחלת מפקידה שעל מחיצת התא שלה התנוססה בובת דוראמון – סימן ברור למזל טוב ולוויזה עם שתי כניסות במקום האחת שפקיד אחר רצה לתת לנו יום קודם. משם נסענו אל הטרמינל שממנו יוצאות ספינות מעבורת אל האי מקאו, כ-70 ק"מ מהונג קונג, שהיה פעם קולוניה פורטוגזית.

כמו הונג קונג הבריטית, מקאו חזרה לידי הסינים בשנת 99'. עד שנת 2049 יהיו לשני האיים האלה ממשל עצמאי ואוטונומיה כלכלית מול סין, ואחר כך נראה.

מקאו, מבט מלמעלה

מקאו, מבט מלמעלה

מקאו הוא אי קטנטן, 600 אלף תושבים בלבד, הנחשב למקום הכי מאוכלס על כדור הארץ – יותר מעזה אפילו. להבדיל מעזה, תושביו הם בעלי תוחלת החיים הגבוהה ביותר בעולם. כיום מקאו מחובר ליבשה (סין) באמצעות גשרים ארוכים שנבנו מעל המים, ושטחו הוגדל בעזרת ייבוש מלאכותי של הים. לצד האי המרכזי, מקאו, יש שני איים נוספים, טאיפה וקולואן (Taipa, Coloan). שלושת האיים שוכנים על הדלתא של נהר ג'וג'יאנג והים.

הנה גלריית תמונות שצילמתי באי.

דיווחי מזג האוויר על מקאו הראו שקריר שם ב-2-3 מעלות יחסית לתאילנד, אבל הרבה יותר לח. בהתחלה זילזלתי – בתאילנד בדיוק נגמרה העונה החמה ולא נראה לי שיכול להיות יותר לח מזה, אבל שלושה ימים במקאו שיכנעו אותי שיש דבר כזה – יותר מ-100 אחוזי לחות.

האטרקציה העיקרית של מקאו היא בתי הקזינו, שמושכים עשרות אלפי תיירים ביום וההכנסות מהם מגיעות ל-40 אחוז מהתמ"ג. רוב הלקוחות מגיעים מסין, שם אסור להמר על פי החוק. הדבר הכי טוב במקאו הוא שאפשר לעשן בכל מקום – ובזה הם הרבה יותר סינים מהונג קונג, המתנאה בסטנדרטים בריטיים ומתנהגת לפעמים כאילו תקעו לה מקל בתחת.

קזינו לישבואה הישן

קזינו לישבואה הישן

השתכנו במלון ליד הנמל הישן, 10 דקות הליכה מהכיכר המרכזית של העיר. הגענו לשם בעזרת נהג ריקשה שלקח אותנו מהמעבורת תמורת 150 דולר הונג קונגיים (כ-20 דולר אמריקאיים). נסיעה בריקשה היא תמיד עניין מייסר מבחינה מצפונית, אבל מענג מכל הבחינות האחרות. אי אפשר לא להרגיש כמו קולוניאליסט עשיר ונצלן ולחמול על הנהג בכל עלייה, אבל אם כולם יהיו יפי נפש כאלה, מה הוא יאכל לארוחת הערב? מבחינה תיירותית, הנסיעה בריקשה היתה עסק נבון. זאת נסיעה די קצרה, אבל כששני דובונים יושבים עם תיק גדול במושב האחורי זה לוקח בערך חצי שעה, והקצב האטי מאפשר לספוג פנימה את המראות וגם לצלם בחטף.

הריקשה מול לישבואה החדש

הריקשה מול לישבואה החדש

המלון – מהמעטים שהם רק מלון, ללא קזינו – הפתיע לטובה. כבר בכניסה קידם אותנו רעש מהמם של דיבורים, שבקע מהמסעדה הענקית, המלאה בלקוחות סינים שאוכלים ומעשנים בלי הכרה. מיד הרגשנו בבית. בחדר ציפו לנו מאפרה, קומקום חשמלי, שקיקי תה יסמין ואולונג (בלי סוכר) וכוסות חרסינה יפהפיות. הטלוויזיה שידרה בקושי ערוץ אחד והאינטרנט עבד רק מהסלולרי, כך שנאלצנו להתנתק מהדרמות של בנגקוק ולהתערבב עם מקאו.

צד אחד של המלון, רחוב Ponte, כולל בעיקר מוסכים, חנויות לאביזרי רכב וחשמל. הצד השני הוא סבך של רחובות קטנים שדי מזכירים את פלורנטין, מלאים במסעדות פועלים ובחנויות לדברים מיובשים.

פטריות, צבים ועשבים מיובשים

פטריות, צבים ועשבים מיובשים

רוב הדברים במקאו, כולל חלק גדול מהמהמרים, הם מיובשים. באי עצמו לא מגדלים שום דבר, וכל מה שאוכלים ושותים בו מיובא ממדינות אחרות באיזור. חלק מחבריי הזהירו אותי שהאוכל הסיני בתאילנד הרבה יותר טעים מהאוכל הסיני בסין. עכשיו אני יודעת שלפחות לגבי מקאו הם צדקו. האי משרה תחושה שלא רק מוצרי הבסיס מיובשים (צמחי מרפא, בשר ודגים, צבים, נחשים) אלא גם המנות עצמן.

באחת המסעדות הזמנתי מנה של חזיר פריך על אורז, שאכלתי שבוע קודם במסעדה תאית בעיר מגוריי. המנה היתה גדולה פי שלושה ממה שקיבלתי בתאילנד, פיסות החזיר היו גדולות ועבות יותר, האורז היה מבושל יתר על המידה, הירק היה כרוב סיני מכובס (בתאילנד מעדיפים בדרך כלל Pak Kanna, ברוקולי סיני, שטעמו עשיר יותר), והיא הוגשה בלי הרטבים שהופכים אותה לחגיגה בתאילנד: רוטב סויה כהה עם צ'ילי טרי חצי-חריף, רוטב דגים ורוטב צ'ילי טרי חמוץ. לעומת זאת, הבשר היה מאוד מלוח וניכר בו יותר משמץ של MSG (מונוסודיום גלוטמט). ריח ה-MSG בקע גם ממסעדות מרקים שונות שחלפנו על פניהן.

חזיר פריך על אורז

חזיר פריך על אורז באיזור המוסכים של מקאו

במקום אחר קניתי כרוכיות מבצק אורז מאודה, שהיו תפלות לגמרי למרות שקושטו בנקודות ירק. אפילו רוטב הסויה שהגיע איתן לא עזר. קניתי גם כיסונים מטוגנים ממולאים בבשר חזיר ברוטב, שהיו די טעימים אבל מאוד שמנוניים, ועוגיות בצק מטוגנות, ממולאות בעדשי מונג ממותקים, שגם הן היו ספוגות שמן והגיעו לפח במהירות.

בסמטאות צרות שסביב הכיכר המרכזית של העיר אפשר לקנות ירקות ופירות טריים במבחר די דומה לזה שבשאר מדינות האיזור, רק קטן יותר. בשר ודגים טריים נמכרים בחלל מקורה בשולי הכיכר.

הריקשה מגיעה לקזינו לישבואה החדש

עישונים בסטארבקס

בכיכר עצמה מצאתי אטרקציה אחת מעניינת: סניף סטארבאקס שאפשר לעשן בו. מעניין אם בעלי הרשת האמריקאים מודעים לזה. בסופרמרקטים הגדולים אפשר להשיג מוצרי יבוא שלא רואים בתאילנד, כמו דובדבנים ואבוקדו, גבינות, נקניקים ושימורים. חנויות רבות באי מוכרות עוגיות יבשות שנראות כמו שילוב סיני-פורטוגזי, והמסעדות הסיניות היוקרתיות מציעות מעדנים כמו מרק סנפירי כריש (28 דולר אמריקאיים), צדפות, סרטנים, עופות וברווזים.

אי אפשר לבלות במקאו בלי לסייר בבתי הקזינו, שמציעים די הרבה אטרקציות ויזואליות גם למי שלא מהמר. כמובן שמדובר בקיטש ברמות על, בעיקר בקזינו הגדול בעולם, הוניציאן-מקאו, השייך לשלדון אדלסון (הבעלים של “ישראל היום”). הוניציאן (Venetian), שעיצובו הועתק אחד לאחד מקזינו-האם שלו בלאס וגאס, הוא אחד המקומות המתופלצים ביותר בעולם – מקום שבו נשפכו ערימות של כסף כדי לוודא שייקח לכם חצי שעה למצוא את השירותים. מקום שבו בחלל המסעדות (Food court) יש קומה שנייה שנראית כמו חדרים במלון, רק שמדובר בתפאורת קרטון סטטית, מקום שבו כל איזור הקזינו מלא בשלטים שהמשמעות היחידה שלהם יכולה להיות "אין כניסה לאשה ולילדים". למעשה, חוקי מקאו אוסרים רק כניסת ילדים לקזינו – אין שום בעיה עם נשים – אבל כנראה שיוצרי השלט לא הצליחו להעלות בדעתם דרך אחרת לצייר ילדים.

אין כניסה לנשים וילדים, קזינו וניציאן

אין כניסה לאשה ולילדים, קזינו וניציאן

קזינו ווין (Wynn) עשוי בטעם טוב יותר, ובין השאר אפשר לצפות בו בתצוגות אור-קוליות אקסטרווגנטיות ובחנות שעושה הכי הרבה כסף למטר מרובע בעולם – סניף לואי ויטון של הקזינו. בכניסה לחנות עומד שומר שמכניס בכל פעם רק בני מזל מעטים, בזמן שהשאר מחכים בתור. זה מוזר, כי יש סניפים של לואי ויטון (וכל שאר המותגים שאתם יכולים לדמיין) בכל בתי הקזינו הגדולים האחרים, אבל משום מה הסניף בווין יותר פופולרי (או סתם יותר קטן).

בקזינו MGM Grand אפשר לראות תצוגה גדולה של אמן הזכוכית דייב צ'יהולי, גם היא קיטשית בטירוף, לצד מסדרונות פסיכדליים צבועים בוורוד ונמרים בגודל טבעי שעשויים מפרחים.

קיטש בזכוכית, ציהולי במקאו

קיטש בזכוכית, צ'יהולי במקאו

בקזינו City of dreams יש חלל שנקרא The Bubble, שדי שווה לעמוד בתור שלו (הכניסה חינם) לתצוגה תלת ממדית של מעשייה סינית-קזינואית חדשה-ישנה. התצוגה מתחלפת מדי פעם, אבל זו שאנחנו ראינו עסקה בחמישה דרקונים, שכל אחד מייצג את אחת היבשות, המתחרים ביניהם על פנינת החוכמה. אם הבנתי נכון, הפנינה מגיעה לבסוף, באדיבות הדרקון של אסיה, אל קזינו "סיטי אוף דרימז", שבו ברור שהכי כדאי להמר מיד אחרי שתצאו מהבועה. בכל קזינו יש קבוצות קטנות של זונות יפהפיות שמחפשות עבודה וכמה ליידי בויז, בעיקר מהפיליפינים. מול איזור הקזינואים באי טאיפה שוכן מחנה צבאי סיני גדול, שמזכיר לתיירים ולמקומיים מי הבוס. חוץ מהסינים, הבוס הגדול של מקאו נקרא סטנלי הו, והוא שולט בחלק גדול מהאדמות והעסקים באי.

עוד מקום שחייבים לבקר בו הוא המגדל של מקאו, שממנו אפשר לראות את כל הסביבה וגם לקפוץ באנג'י או סתם לצאת לסיבוב על השוליים שלו, קשורים ברתמות ומלווים במדריך. מזג האוויר באי, בעיקר בעונה הזאת, מעונן עד מאוד והראות מהמגדל לא היתה במיטבה. אנשים שמתגוררים שם אומרים שהאור האפרפר שאפשר לראות בצילומים שולט במקאו רוב ימות השנה.

סיבוב על שפת המגדל

סיבוב על שפת המגדל

בדרך החוצה מהאי, בשדה התעופה, הספקתי להתרשם מחדר העישון הכי מתוקתק שראיתי מימי, עם משאבות עשן ומזגנים שהפכו את האוויר בחדר לפריך ונקי יותר מהאוויר שבחוץ. מרק האטריות היה איום ונורא, אבל במרחק של שלוש שעות טיסה מתאילנד, למי אכפת.

5 תגובות

5 תגובות לפוסט “הלכתי, חזרתי”

  1. טליה בתאריך 31 מאי 2010 בשעה 19:33

    אני מאוהבת בכל מה שאת מספרת,בלוג מקסים ומעניין יש לך.תודה על החוויה.

  2. עדי בתאריך 01 יוני 2010 בשעה 3:24

    טליה, תודה.

  3. אחיך הבכור בתאריך 03 יוני 2010 בשעה 15:14

    כרגיל – סבבה של כתבה. חבל שאין תמונות שלך. נעמוד בקשר.

  4. רותם בתאריך 09 יוני 2010 בשעה 15:01

    כן, חבל שאין תמונות שלך. חוצמיזה, מרתקת כתמיד. אפשר להריח את המקום דרך המילים שלך.

  5. koderius בתאריך 20 יולי 2010 בשעה 15:40

    "רוב הדברים במקאו, כולל חלק גדול מהמהמרים, הם מיובשים."

    ענק כרגיל .

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות