אוגוסט 22 2012

חומוס-טחינה במנזר

מדור: כתבות

העונה הגשומה בתאילנד היא תקופת הפאנסה (Khao Pansa) הבודהיסטית, שלושה חודשים שבהם הנזירים מצווים להישאר במנזר אחד ולא לנדוד ברחבי הארץ. בתקופה הזאת מגיעים תאים רבים אל המנזרים, וחלקם (בעיקר גברים צעירים לפני החתונה) הופכים לנזירים לתקופה קצרה של עד שלושה חודשים. לכל גבר תאי שמורה הזכות לעבור את התהליך הזה מספר מוגבל של פעמים בחייו. (תודה להנומן על התיקון. מסתבר שמספר הפעמים אינו מוגבל)

במנזרים הגדולים אכן מורגשת תכונה רבה בתקופה הזאת, אבל במנזר היער הפצפון באובון ראטצ'אטני שאליו נסענו זה התבטא בתוספת של פרח נזירים אחד למצבת הקבועה של שלושה נזירים. במקרה או שלא, כרגע שלושה מבין הארבעה הם ישראלים, לכן ארזתי מבעוד מועד גרגרי חומוס מיובאים מניו זילנד וטחינה שקיבלנו במתנה מחבר שבדיוק נחת בבנגקוק והתלווה אלינו לטיול (החלק הראשון של הטיול מתואר כאן).

פעמון עץ בסאלה

פעמון עץ בסאלה

השהייה במנזר אינה הדבר הקל ביותר עבור צמד כופרים חילוניים כמונו, וקשה לומר שאנחנו מצטיינים בזה. איכשהו אנחנו תמיד שוכחים להביא איתנו בגדים לבנים (הצבע של המבקשים ללמוד בודהיזם אך אינם נזירים), ואם היינו מביאים הם היו מתלכלכים תוך דקה – לבישת לבן היא למעשה תרגיל ב-Mindfulness – צריך הרבה תשומת לב כדי לשמור עליהם נקיים. אנחנו מעשנים מחוץ לתחומי המנזר, אנחנו לא צמים אחרי 12 בצהריים (אם כי משתדלים לאכול בצניעות ובהצנעה אחרי השעה הזאת), ומן הסתם יש מיליון כללים שאנחנו עוברים עליהם מחוסר ידיעה. בכל זאת, סולחים לנו ומקבלים אותנו בשמחה, אולי מפני שלפחות הכוונות שלנו טובות.

כשהגענו התברר לנו שאין חשמל במנזר, למעט במטבח, שבו אפשר לטעון מכשירים באנרגיה סולארית. גם הכיסוי הסלולרי אינו במיטבו, וצריך לטפס גבוה על ההר כדי להשיג קליטה. הגענו יום לפני הירח הריק (בבודהיזם יש חשיבות מיוחדת לשני ימים בחודש: כשהירח מלא וכשהוא ריק. ימים אלה נקראים Wan Pra, יום הנזיר, ונערכים בהם טקסים דתיים. בשאר המדינה לא מקובל לפתוח מקומות בילוי בימים אלה). החושך אחרי השקיעה היה מוחלט אך צוידנו בפנסים ובנרות, וכל אחד מאיתנו קיבל חדר נעים לישון בו (בנים ובנות לחוד, גם אם הם נשואים). את גרגרי החומוס השריתי במים במטבח מתוך ידיעה ברורה שלא אספיק להכין אותם לארוחה של שמונה וחצי בבוקר המחרת, כי זמני הבישול וההכנה ארוכים מדי.

המטבח של המנזר

המטבח של המנזר

בבוקר הצטרפתי לצוות הקבוע של יומים (Yom – בודהיסט אדוק שאינו נזיר) שמחזיק את הנזירים בחיים. כאן מדובר בשלושה-ארבעה אנשים מסורים שבאים מדי בוקר עם מצרכי מזון ומכינים את הארוחה. האיזור הזה הוא כל כך עני, שהנזירים לא מצליחים לאסוף מספיק מזון בסיבוב הבוקר שלהם – הם מקבלים בעיקר אורז דביק וחטיפים – לכן יש צורך להשלים את החסר בבישול במקום. במקומות עשירים יותר שבהם שהיתי נדהמתי מכמויות האוכל האדירות שנתרמו על ידי התושבים.

תרומתי הצנועה לארוחה היתה טחינה, שהוגשה עם לחם ספוגי מסבן-אילבן ונאכלה עד תום על ידי הנזירים ואורחיהם. בנוסף, הוגשה גם פיצה של "פיצה קומפני", שנרכשה על ידי אשה שהגיעה לביקור מבנגקוק והוקפאה במקרר של שניים מהיומים הקבועים במנזר. החשמל הסולרי הספיק כדי להדליק תנור ולחמם בו את הפיצה.

אחרי הארוחה שמתי את החומוס על האש ואחד הנזירים, אינדונזי שגר במערה בתוך השמורה שבה נמצא המנזר, הזמין אותנו לראות אותה. 20 דקות הליכה, אמרו הנזירים.

המארחים שלנו בדרך למערת המדיטציה

המארחים שלנו בדרך למערת המדיטציה

הטיול התארך. מהמערה המשכנו לטפס מזרחה (לכיוון המקונג), כשאנחנו חולפים בדרכנו על פני עשרות סוגים של פטריות, נחלים ובריכות מים, צמחיה ייחודית לאיזור וסלעים שנראים כמו בזלת אך למעשה הם מאבן-חול מכוסה טחב, שצובע אותם בשחור.

צמח מים עדין בבריכת סלע חולי

צמח מים עדין בבריכת סלע חולי

במקום שבו הסלעים מתפוררים נשאר חול צהוב דק, שגורם למקום להיראות כמו מדבר טרופי. מתוך החול וחלוקי הנחל בוקעות פטריות עקשניות, וגם גזעי העצים מלאים בהן. תוכלו לראות תמונות נוספות מהמנזר והשמורה בגלריית התמונות המתחלפות שמימין למעלה, או בגלריה של הטיול בפליקר.

פטריות אדומות זעירות

פטריות אדומות זעירות

מאחר שמדובר בשמורה, אסור לצוד שם או לעבוד בחקלאות, אך מותר לאסוף פטריות ואכן, פה ושם צצו בשטח תושבים עם סלי איסוף, שיודעים יותר טוב ממני מה מותר ומה אסור לאכול.

פטריות עץ כתומות

פטריות עץ כתומות

כמו כן, מותר להביא את הבופלו והפרות למרעה בשמורה – הגללים שהם משאירים תורמים לאקולוגיה המקומית ומדשנים את הקרקע.

חבורה של תאו מים רועה בשמורה. במרכז: זכר אלפא

חבורה של תאו מים רועה בשמורה. במרכז: זכר אלפא

אחרי כשעה הליכה נגמרה לי הבטריה במצלמה בדיוק כשהגענו לצוק שממנו אפשר רק לרחף אל מעבר למקונג לכיוון לאוס, וכך קרה שהצילומים היפים ביותר מהטיול הם מהסלולרי הדפוק של הדוד, ולא מהניקון החדשה והזולה שרכשתי יום קודם בבנגקוק.

על קצה הצוק, משקיפים לעבר לאוס. צילום: הדוד

על קצה הצוק, משקיפים לעבר לאוס. צילום: הדוד

ביושבי על הצוק, שואפת את הנוף והאוויר הנעים, נזכרתי שהשארתי את החומוס על האש. תשכחי ממנו, יעצו לי הנזירים. “אוקיי, שכחתי", אמרתי בעודי מנסה למחוק דימויים של מטבח עולה באש.

שדות אורז וערוגות ירק על גדת המקונג. ממול: לאוס. צילום: הדוד

שדות אורז וערוגות ירק על גדת המקונג. ממול: לאוס. צילום: הדוד

בדרך חזרה הרחבתי את נחירי בניסיון להעריך את גודל הנזק מבעוד מועד, אך שום ריח שרוף לא עלה מהמנזר. על הכיריים גיליתי חומוס מבושל לכדי שלמות, ועוד נשארו מים בסיר. אין מקרר במקום והיומים כבר הלכו הביתה, אז השארתי את הגרגרים בסיר עד בוקר המחרת, בתקווה שיחזיקו מעמד.

בערב התקיים בסאלה (סככה נטולת קירות שבה מקיימים טקסים בודהיסטיים) צ'אנטינג בהשתתפות כ-15 תושבים מהאיזור. הסאלה עצמה שונה מכל סאלה אחרת שראיתי בתאילנד, וראיתי די הרבה.

הסאלה, מבט מבפנים. משמאל: שלד אמיתי לצורכי לימוד והגות

הסאלה, מבט מבפנים. משמאל: שלד אמיתי לצורכי לימוד והגות

בדרך כלל, גם במנזרים ממסורת היער המקפידים על צניעות, הסאלה והבוט המרכזי (בוט – אולם לטקסים בודהיסטיים) הם מבנים מרשימים המאוכלסים בפסלי בודהא מוזהבים, מוקפים בתפאורה בתאורה מוקפדת. בסאלה הזאת יש רצפת עץ ללא לכה, במה קטנה ונמוכה שבמרכזה בודהא מעץ כהה, כמה תמונות של נזירים חשובים (בעיקר אג'אן צ'ה), כמה נרות וזהו, פחות או יותר. בצד עומד ארון זכוכית עם שלד אנושי אמיתי, שהורכב על ידי אחד הנזירים ששהו במקום משלד של אדם שתרם אותו לצורך זה מבעוד מועד. חלק מהלימוד הנזירי עוסק במדיטציה על הגוף, וכולל גם נוכחות בניתוחי גופות שנערכים בבתי חולים. תוכלו לקרוא עוד על הנושא בכתבה שלי שפורסמה במגזין העין השביעית.

נאגה (דרקון) לועסת צמח. קישוט בודד בכניסה לסאלה

נאגה (דרקון) לועסת צמח. קישוט בודד בכניסה לסאלה

למחרת בבוקר השכמתי בחמש כדי להכין את החומוס. למזלי כבר רכשתי ניסיון מסוים בכתישת הגרגרים במכתש ועלי, כך שהוא היה מוכן בזמן, ולצידו קערית של טחינה עם כוסברה. כצפוי, התאים לא ידעו בדיוק מה עושים עם הממרחים המוזרים האלה והניחו שמדובר בקינוח (שומשום וקטניות יבשות משמשים כאן בעיקר לקינוחים).

פרי הדרקון, חומוס, טחינה, פיצוחים, קרקרים ועוגה

פרי הדרקון, חומוס, טחינה, פיצוחים, קרקרים ועוגה

המנות על השולחן מסודרות בסדר מסוים: קודם האורז, אחריו התבשילים שאוכלים עם האורז, ואחריהם הפירות והקינוחים. החומוס והטחינה מוקמו אחרי הפירות ולפני הקינוחים, כשלצידם קעריות עם שומשום שחור טחון, זרעי דלעת וחמניות, קרקרים ועוגה.

הארוחה היומית במנזר

הארוחה היומית במנזר

לא יכולנו להישאר לארוחת הבוקר כי היה לנו אוטובוס לתפוס בשעה 11:00, כך שלא אוכל לדווח על תגובות הסועדים. הביס הראשון שלי באותו בוקר היה רק בעשר בבוקר, על כביש שצדדיו מנומרים בדוכני סלפאו (לחמניות סיניות מאודות וממולאות), הניתנים לזיהוי לפי סירי האידוי הגדולים מאלומיניום. טעמנו שני סוגים פופולריים – אחד עם חזיר קצוץ ואחד עם חזיר אדום – ושניהם היו שונים מאוד ממה שטעמנו במקומות אחרים. בתחנה המרכזית של אובון עלינו על אוטובוס הביתה, מהלך שבע שעות נסיעה, ומאז אנחנו מנסים להשתקם כדי שנוכל לצאת בחתיכה אחת לטיול הבא, שמתחיל מחר.

7 תגובות

7 תגובות לפוסט “חומוס-טחינה במנזר”

  1. angeleyeschina בתאריך 22 אוגוסט 2012 בשעה 10:40

    מקסים!

    ד"א, איך ידעת שהשור ההוא אלפא?

  2. עדי בתאריך 22 אוגוסט 2012 בשעה 11:21

    זה היה קל: הוא היה הכי גדול והוא צעד קדימה לקראתנו כשהתקרבנו. הנקבות והזכרים הצעירים יותר התכנסו מאחוריו.

  3. אידית בתאריך 22 אוגוסט 2012 בשעה 13:59

    מרתק!
    כשיוצאים… מגיעים למקומות מופלאים, אמר וצדק הד״ר.

  4. חן בתאריך 29 אוגוסט 2012 בשעה 20:11

    ממש מעניין לקרוא, ותמונות מקסימות!!![כיף שאת משתפת

  5. Hanuman בתאריך 19 ספטמבר 2012 בשעה 16:34

    >> לכל גבר תאי שמורה הזכות לעבור את התהליך הזה מספר מוגבל של פעמים בחייו.<<

    there is no limit on how many times a Thai man will ordinate during his lifetime. he can ordinate and exit the temple as often as he wish.

    cheers
    hanuman

  6. yaron בתאריך 08 נובמבר 2012 בשעה 21:41

    אני מבקר קבוע באתר שלך ועד היום לא השארתי תגובה. היום נישברתי אני חייב להודות זה אחד הבלוגים היפים שראיתי לאחרונה הכל נראה כאילו נלקח מסרט.

    Keep up the amazing work

  7. עדי בתאריך 09 נובמבר 2012 בשעה 1:29

    אני בטוחה שאתה אומר את זה לכל הבלוגים.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות