ספטמבר 20 2009
סאנוק על המקונג
לפחות פעם בשנה אנחנו נדרשים להגיע לקונסוליה תאית מחוץ לתאילנד כדי לחדש את הויזות שלנו. לכאורה, בפנינו בחירה קשה: נסיעה קצרה יותר לשגרירות תאילנד בפנום פן, קמבודיה (עד שמונה שעות), או נסיעה לויינטיאן, בירת לאוס – 18 שעות נסיעה במקרה הטוב. אבל חיסכון תיאורטי בזמני הנסיעות (תיאורטי – כי אין שום דרך לדעת מראש כמה זמן באמת תיקח הנסיעה) לא מבטיח טיול קל או כיפי יותר. אמנם לאחרונה יש קו אוטובוס חדש שיוצא מדי בוקר מקו-קונג (Koh Kong, עיירה קמבודית בגבול דרום-מזרח תאילנד) לפנום פן, אבל בשבילנו קמבודיה זה לא בילוי. זה מקום עצוב ומדכא, והקירבה לתאילנד רק מדגישה כמה נחמד הוא היה יכול להיות אלמלא ההיסטוריה הקשה שלו.
שיקול חשוב נוסף בבחירת היעד – פנום פן או ויאנטיין – הוא האוכל, וכאן לאוס מנצחת בגדול. מעולם לא ביקרתי בפנום פן ואני בטוחה שיש שם מסעדות מצוינות, אבל האוכל הקמבודי שיצא לי לדגום בטיול של שבוע לקו קונג היה מבאס ויקר מאוד, יחסית לתאילנד.
יום אחד התפתיתי להזמין "תרנגולת חמרית" וקיבלתי ערימת עצמות ברוטב חסר פואנטה, שעלתה כמו ארבע-חמש ארוחות עוף-ואורז בתאילנד. לעומת זאת, אפילו אם האוכל בלאוס נופל מהאוכל התאי, רוב הנסיעה ללאוס מתרחשת בשטחי תאילנד, מה שמקטין מאוד את הסיכון לקבל אוכל לא טעים.
הדרך הנוחה להגיע לויאנטיין היא ברכבת לילה (עם קרונות שינה) לפרובינציית נונג קאי (Nong Khai) שעל גדות המקונג. גשר הידידות עם לאוס, שנבנה בשנות ה-90 והביא שגשוג לאיזור, מסתיים אצל פקידי ההגירה של לאוס, שיכניסו אתכם פנימה תמורת 30 דולר לחודש. משם, נסיעה של כחצי שעה תביא אתכם לעיר הבירה. רוב התיירים שעושים את המסלול הזה למטרות ויזה יורדים מהרכבת בבוקר וממשיכים ישר ללאוס. אנחנו העדפנו לנוח קצת בנונג קאי, עיר מגניבה (ראו גלריה למעלה) עם אוכל מצוין וטיילת יפה על הנהר.
הטיילת של נונג קאי
נונג קאי היא חלק מאיסאן, האיזור הצפון מזרחי של תאילנד, ואכן אפשר להשיג בה את כל השלאגרים המשובחים של איסאן – דג במלח, עוף על גחלים, בקר מיובש, אורז דביק וסום טם בסגנון לאוס. בנוסף, יש בה גם באגטים לא רעים, שמיוצרים בעזרת ידע צרפתי שעבר מפה לאוזן מלאוס לתאילנד בתקופת הכיבוש הצרפתי בלאוס.
צ'ילי איסאני
על הטיילת יש כמה מסעדות מצוינות שהעניקו לנו כמה ארוחות בלתי נשכחות. המנה הטובה ביותר שקיבלנו שם היתה פלטה איסאנית שכללה קוביות נקניק חמצמץ (נאאם), נקניקיות איסאן (Sai Krok) על האש, בוטנים מטוגנים עם מלח, קוביות ג'ינג'ר טרי, שאלוטס, צ'ילי ועלי חסה שבהם שמים קצת מכל דבר, מגלגלים ואוכלים.
במסעדה נוספת, שממוקמת מתחת לטיילת ברפסודה על הנהר, הגישו לנו לארב (סלט איסאני) נהדר מדג מטוגן ועשבי תיבול טריים, ודג ענקי במלח, שהחתולים בבית ההארחה שבו שהינו שמחו מאוד לאכול חצי ממנו. במסעדה שלישית הזמנו בקר מיובש, אורז וטום יאם – בחירה לא מאוד מאוזנת, לאור העובדה שבקר מיובש הוא משהו שנחמד לכרסם עם שתייה חריפה או בירה, אבל כתוספת לאורז הוא לא בדיוק מתאים. הטום יאם, בכל מקרה, היה טוב והכיל הרבה עשבי תיבול טריים וצ'ילי איסאני, בהיר יותר מזה של המרכז.
טום יאם ובקר מיובש, נונג קאי
בדרך בחזרה מלאוס עצרנו שוב בנונג קאי, והפעם מצאתי את עצמי נסחפת בזרם של אנשים שהלכו ברגל לאנשהו. מנסיוני, תמיד כדאי להצטרף לזרמים האלה, כי אם התאים כבר טורחים ללכת ברגל, זה בטח שווה את זה. ההליכה הקצרה הסתיימה באחד המנזרים, שבו חגגו אירוע בודהיסטי כלשהו בארוחת חינם ענקית.
את האוכל בישלו תושבי נונג קאי הצדיקים. התפריט כלל בעיקר קאנום צ'ין נאם נגייאו – (Khanom jeen nam ngiao) אטריות אורז טריות קרות, המוגשות בקערה עמוקה עם המון רוטב חריף שהמרכיב הכי בולט בו הוא קוביות של דם חזיר קרוש (זה לא גרוע כמו שזה נשמע).
הכנת נאם נגייאו: הוספת שמן לקוביות הדם הקרוש
היו גם אגרולס, נקניקים ונקניקיות מכל מיני סוגים, סום טם שהוכן על המקום, אורז דביק שהובא בסלסלות קש גדולות ונארז במקום, והמון משקאות צבעוניים מתרכיזים שאנשים הכינו בבית והביאו בשקיות גדולות.
שרימפס על גחלים, נונג קאי
שתיתי תה קר עם ליים שהגישה לי גברת מקסימה אחת, צילמתי כמיטב יכולתי וחזרתי מורעבת לשוק שליד הטיילת, שבו דגמתי ברווז סביר על אורז, שרימפס גדולים משופדים על האש וחטיף נחמד מאורז דביק שגולגל לצורת קציצה מוארכת, שופד על מקל במבוק, נטבל בביצה ונצלה גם הוא על גחלים.
בביקור הבא אשתדל לא לפסוח על שוק הערב של העיר, שבו ביקרתי בסיבוב הקודם ללאוס. בסופו של דבר, הדרך הכי טובה להכיר את המאכלים המיוחדים של המקום היא בשוק המקומי, ולגמרי במקרה זאת גם הדרך הכי טובה לחסוך כסף ובכל זאת לאכול כמו מלכים.
הוצאת לי את התאבון ליומיים עם הדמחזיר הקרוש. 🙂
באמת התלבטתי אם לכתוב ממה עשויות הקוביות החומות שבתוך הווק, כי ברור שלא כולם יחשבו שזאת מציאה גדולה, אבל בתכלס הרבה נקניקים במערב עשויים מדם קרוש וזה לא מפריע לנו לפני שזה נודע לנו. אותו דבר עם עוגות הדם של תאילנד או עם כל מאכל אחר שנראה לנו שצריך להסתייג ממנו מאיזושהי סיבה לא ברורה. הטעם, אגב, דומה קצת למוס מכבד בקר.
מקנא בך על כל קובית דם קרוש ….
)^_^(
קמבודים לא יודעים לבשל משהו – יכול להיות שפול פוט מחק להם את הקולינריה
בין שאר הדברים שנמחקו שם כי זה פשוט לא אופיני לאיזור.
בלאוס הדברים שנעמו לחיכי ביותר לא נעים להגיד היו מערביים לחלוטין –
פרוסה בשמלה (אומלט) עם צילי מלמעלה וסוכר , בגטים למינהם , וקפה עם חלב ממותק ….כל מיני סטיות שכאלה .
אגב ,
מתי עשית פעם אחרונה בדיקת כולסטרול ?
(אותי נורא הפחידו בנושא – ישראלית אחת שגרה בבנגקוק אמרה שכל חבריה הישראלים הצעירים סובלים מהנושא – האמנם?)
הדבר הכי הזוי שיצא לי לאכול בקמבודיה היה קינוח של שני כדורי גלידה בלחמניה. דווקא יצא נחמד.
דווקא אהבתי את האוכל בקמבודיה במיוחד את הfish amok אבל האוכל התאי בהחלט טעים ומגוון יותר.
והיתרון הגדול של האוכל התאי זה שהוא זמין בכל פינה.
לגבי קוביות הדם הקרוש באמת התפלאתי מה זה, אכלתי בצ'יאנג מאי מרק של שלפוחיות שחיה של דגים(fish maw) שהיו בתוכו קוביות כאלה וזה היה מאוד טעים.
קודריוס – אני לא חושבת שאוכל תאי הוא מתכון לבעיות כולסטרול. אולי אצל פאלאנג שמתחזרים יותר מדי על שרימפס? למעשה אני די בטוחה שאם אוכלים רק אוכל תאי, בלי לערבב אותו עם אוכל מערבי כמו לחם ומוצרי חלב, זה לא מעלה את רמות הכולסטרול בכלל.
יוני – גלידה בלחמניה זה אחד הפורמטים הנפוצים ביותר לגלידה גם בתאילנד. אני מעדיפה את הגירסה עם האורז הדביק והתירס.
אילן – שלפוחיות שחייה, נשמע מגניב! לא זכור לי שאכלתי כאלה, אלא אם כן אכלתי ולא ידעתי.