החיים בתאילנד והגמילה מטלוויזיה שבאה בעקבות המעבר לכאן הפכו אותי לבררנית יותר בבחירת הבידור שאני צורכת. רוב הסדרות האמריקאיות נפסלות אחרי פרק אחד (רוק 30, אבודים, דולהאוס, קליפורניקיישן וכאלה) מטעמי שיעמום. אין להן שום רלוונטיות לחיי והן נראות לי מלאכותיות במידה מביכה. אחרי שלוש שנים בלי שום בידור ויזואלי הבשילו התנאים הטכנולוגיים בתאילנד למצב נפלא שמאפשר למתוח את האינטרנט כל הדרך עד פייראט ביי, כך שבשנה האחרונה ראיתי די הרבה סרטים.

אוואטר. תענוג מתמשך

בלי שום ספק, יתרונו של הקולנוע הגרוע על הטלוויזיה הגרועה הוא שכשזה נגמר לא מחכים לך עוד חמישה פרקים של אותו זבל. באותה מידה, יתרונה של הטלוויזיה הטובה על הקולנוע הטוב הוא שאם זה באמת טוב ויש עוד 30 פרקים לצפות בהם, זה מצוין. הדוגמה הכי טובה שראיתי השנה לטלוויזיה כזאת היא הסדרה "אוואטר", או בשמה המלא: Avatar, the last airbender. רגע לפני שיתחילו הפרומואים לסרט החדש של ג'יימס קמרון שנושא את אותו שם וגוגל ישכח מי האבא שלו, אני חייבת להמליץ לכל מי שאוהב אגדות שגם אפשר ללמוד מהן משהו לצפות בסדרה הזאת, שהופקה על ידי ערוץ ניקלודיאון.

מה נותנים ב"אוואטר"? הסדרה מתרחשת בעולם דמיוני שבו יש ארבע ממלכות: מים, אוויר, אש ואדמה, שבכל אחת מהן יש אנשים שחוננו ביכולת ללוש את האלמנט שלהם לפי רצונם. לוחמי ממלכת המים יכולים להזיז כל מה שמכיל מים, לוחמי האוויר יכולים לעוף, לוחמי האדמה מזיזים סלעים ולוחמי האש מתיזים להבות. ממלכת האש התוקפנית כבשה את רוב חלקי העולם, והאדם היחיד שיכול היה  להביס אותה – האוואטר, בעל השליטה בכל ארבעת האלמנטים, נעלם. עוברות 100 שנים, ושני ילדים מממלכת המים מוצאים ילד-נזיר קפוא בקרחון. זהו אנג, האוואטר החדש, וכולם מצפים ממנו להציל את העולם ולכפר על ההיעלמות התמוהה של אוואטר רוקו, הגלגול הקודם שלו.

כרזה של הסדרה

אישית, אני לא מאמינה בגלגולי נשמות אבל גם לא לא-מאמינה. זאת תיאוריה לא רעה, אבל בינתיים היא רק תיאוריה בשבילי. השכנים שלי, לעומת זאת, חיים את הנושא בצורה יומיומית. כשמישהו מת, למשל, אפשר  לקחת תמונה שלו אל נזירים מסוימים, שיכולים לומר אם הגלגול הנוכחי שלו הוא עלייה או ירידה בסולם הדרגות. על כל מעשה רע בגלגול הנוכחי יש עונשים קבועים בגלגול הבא (למשל, נזיר עצלן שלא ניצל את הזמן ללימודים ייוולד בתור תאו מים וייאלץ למשוך מחרשה בבוץ כעונש על חטאיו הקודמים). לכן כשאנג, האוואטר הצעיר, פוגש את הגלגולים הקודמים שלו ומקבל מהם עצות שהוא לא רוצה לשמוע, בתאילנד זה לא חייב להיתפס כסיפור פנטזיה, אלא כמציאות מוחשית.

הדוד איירו

אחת הדמויות הכי טובות באוואטר היא הדוד איירו, אחיו הרוחני והנהנתן של אדון האש האימפריאליסטי. השחקן שמדבב את אירו נקרא מאקו והוא אחד השחקנים האסיאתיים הראשונים ששיחקו בקולנוע האמריקאי. כזכור, במשך שנות ה-50, 60, 70, דמויות אסיאתיות רבות גולמו בידי שחקנים מערביים – ודי להיזכר בדיוויד קראדין בסדרה "קונג פו", בפיטר סלרס כבלש סיני ב"סיבת המוות: רצח", או ביול ברינר בתפקיד מלך תאילנד ב"המלך ואני". מאקו, יפני שהיגר לארה"ב כילד, נתן את קולו גם למלך הרשעים אקו בסדרה המצוירת האדירה "סמוראי ג'ק" ואפילו השתתף בשני סרטי "קונאן הברברי" עם שוורצנגר.

אוואטר משודר בימים אלה בתרגום לעברית בערוץ ניקלודיאון הישראלי, אבל אם הורדתם את הגרסה הלא מתורגמת מהרשת, האנגלית של כל המדבבים קלה להבנה, כי בעיקרון זאת סדרה לילדים. איכות האנימציה, שבתחילת הסדרה היא די בסיסית, הופכת בהמשך למפגן ראווה של פרויקט שמישהו החליט ששווה לשפוך עליו כסף. חפשו אותו בטורנט הקרוב לביתכם.

הדיקאן ספאנלי

אם כבר התגלגלנו לטורנטים ולנשמות, אני רוצה להמליץ על הסרט הכי טוב שראיתי בשנים האחרונות, ולמען האמת אני קצת בשוק שיאיר רוה עוד לא עלה על זה. קוראים לו Dean Spanley (הדיקאן ספאנלי), וגם הוא חזק בענייני גלגול נשמות ובענייני נשמות בכלל. הטריילר של הסרט לא מצליח לתפוס את הקסם שלו, ועדיף כבר לראות את הדבר עצמו במקום להיחשף לספוילרים. השבוע עלה לרשת תרגום לעברית של הסרט. אם אתם צריכים לראות רק סרט אחד השנה (בהנחה שכבר ראיתם את דיסטריקט 9), כדאי שזה יהיה "דין ספאנלי".

תגיות: תרבות

כתובת טרקבק | RSS תגובות