אחד הדברים הכי נחמדים בתאילנד הוא האפשרות להשיג הכל באריזות קטנות עד קטנטנות. תמיד כואב לי הלב לראות אנשים נסחבים לכאן עם אריזות ענק של שמפו, משחות שיניים, אבקות כביסה וסבון נוזלי, כשכאן הם יכולים לקנות בקבוק קטנטן של שמפו שיספיק להם בדיוק עד סוף הטיול, או גרמים בודדים של אבקת כביסה, נייר טואלט בגליל בודד ואריזות חד פעמיות של כמעט כל דבר.

מלח. כל כף ארוזה בנפרד

לא רק מוצרי טואלטיקה נמכרים בקטן. גם אוכל, כמובן. מלח, למשל, נמכר בשקיקים שכל אחד מהם מכיל כף מלח אחת בלבד. חטיפים נמכרים בכמויות שאפשר לאכול בסיבוב אחד של נשנושים, כדי שלא תצטרכו לזרוק את העודפים או לנסות לשמור אותם. יש בזה הרבה היגיון, לאור הלחות הגבוהה באיזור והחרקים העקשנים, שיגיעו בסופו של דבר לכל שקית שנפתחה.

גם מוצרי מזון טריים נמכרים בדרך כלל בכמויות קטנות הרבה יותר מהמקובל במערב. אם מישהו קונה קילו עגבניות כנראה שהוא פותח מפעל לקטשופ, אחרת הוא היה קונה גג 250 גרם. עשבי תיבול נמכרים בצרורות קטנטנים, ואם קניתם יותר משלושה בצלים יתנו בכם מבט מוזר. המכירה בכמויות קטנות תואמת גם את סגנון הבישול התאי. רוב המאכלים עשויים מכמויות קטנות של הרבה מרכיבים, עד כדי כך שלפעמים קשה להצביע על המרכיב המרכזי במנה.

הרבה מרכיבים, מעט מכל דבר

כל כך התרגלתי לקנות כף מלח ו-200 גרם שעועית, שבכל ביקור שלי בארץ אני מופתעת שוב מהגודל המפלצתי של האריזות. בשוק עושים לי פרצוף אם אני מבקשת פחות מקילו ומעמיסים עלי שקיות עם עשבי תיבול שנגזר עלי להדחיק את ריקבונם הצפוי. בסופרמרקטים הכל נראה כאילו יוצר למען משפחות ענקיות של טרולים, מהסוג שהסתובב בסיפורים של טולקין (לא אלה עם הניקים הנחמדים באינטרנט). כשאני מבשלת אצל חברים בישראל, הארונות שלהם מלאים בשקיות חצי מלאות וסגורות ברישול של פסטה, תבלינים, קמח ופירורי לחם, והמקרר מלא בקופסאות שבהן נשמרות שאריות של מזון מבושל, חומרי גלם ומוצרים מעובדים. בתאילנד זה לא היה עובד, ולמען האמת זה לא עובד גם בישראל, אלא שאנשים התרגלו שככה זה, או, אם הם ממש פדנטים, קנו מכלים אטומים והשלו את עצמם שהמזון ששומרים בהם הוא באיכות שהיתה לו כשרק פתחו את האריזה.

האמת היא שאין כמו לקנות אריזה קטנטנה (40 גרם) של אטריות שעועית, שמספיקה בדיוק לסלט שמכינים היום ולא יותר, או צרור כוסברה פצפון שנכנס כולו למרק, כך שכמעט אף פעם לא צריך לפנות מהמקרר גוויות של עשבי תיבול. בהקשר הזה ראוי לציין שחיי המדף של כל המוצרים הטריים בתאילנד קצרים הרבה יותר מאלה שבמערב. יש מעט ירקות שאפשר לשמור במקרר יותר מיומיים, וכשקונים בשר טרי חייבים לבשל אותו באותו יום, אחרת הוא מתקלקל.

דוכן קארי. לאכול היום או לזרוק

גם מוסר העבודה של המקררים בתאילנד נמוך יותר משל אחיהם במערב, אולי בגלל שמלחמתם בחום שבחוץ גורמת להם להזיע קשות ולהתכסות בכפור שדורש הפשרה כמעט פעם בשבוע. גלידה, למשל, אי אפשר להקפיא בהם, ובשר עלול להתקלקל בעודו בפריזר. לכן המכירה בכמויות קטנות משרתת את השאיפה לאכול אוכל טרי, והיא גם מחויבת המציאות בתאילנד. רוב האנשים לא מעלים בדעתם לעשות קנייה שבועית בסופר. הם מעדיפים לקנות אוכל טרי ולאכול אותו מיד.

רוטב דגים. 200 ו-725 מ"ל

לאור העובדה שאפשר להשיג כאן הכל באריזות קטנות, מפתיע לגלות שחלק מהמוצרים בחנויות הישראליות שמייבאות מזון מהמזרח מגיעים באריזות בומביליות שרק אלוהים יודע כמה זמן ייקח לישראלי ממוצע לגמור אותן. הדוגמה הכי בולטת היא רוטב דגים, שנמכר בישראל בבקבוקים שיכולים להספיק לחודש אצל משפחה תאית, אבל לישראלי עלול לקחת שנים לגמור אותו. תאמרו – רוטב דגים אינו מתקלקל ואפשר לשמור אותו לנצח – נכון, אבל אנשים בישראל, בניגוד לתאילנד, נוהגים לאחסן מוצרי מזון בארונות סגורים, ובקבוק רוטב דגים יכול להסריח וללכלך ארון כזה ולהוציא לכל אחד את החשק להשתמש בו. למה לא למכור בקבוקים קטנים – 40-50 מ"ל, ולהפוך את המוצר הזה ממטרד במטבח למשהו שאפשר לחיות איתו בשלום?

קפיר ליים טרי. #יובש2010 זה לא מילה

דוגמה נוספת: עלי קפיר ליים מיובשים. את מה שיש לי לומר על המוצר הזה אמרתי כאן, ואני מנצלת את ההזדמנות להפציר בבעלי החנויות לייבא עלים קפואים או למצוא מגדל ישראלי שיסכים לקחת על עצמו את האתגר לגדל קפיר ליים בארץ. בכל מקרה, העלים המיובשים מגיעים לארץ בשקיות גדולות מניילון מעצבן, ועד שתשתמשו בהם בפעם הבאה הם יאבדו את מעט הטעם שעוד נותר בהם אחרי הייבוש. ראיתי אנשים שמאחסנים את העלים במקרר, אבל לדעתי זה לא ממש עוזר.

משחת קארי. לא אוהבת מקרר

משחות קארי תאיות הן מוצר נוסף שעדיף תמיד לקנות באריזות קטנות ולא לאחסן לזמן ארוך אחרי הפתיחה. בישראל שולט המותג Mae Ploy, שמגיע לרוב באריזות ענקיות של כחצי קילו. יש גם אריזות קטנות יותר (בשקיות אלומיניום), של Taste of Asia למשל, שמספיקות לתבשיל גדול אחד למשפחה אחת. אמנם Taste of Asia היא חברה מלזית, ובכל הקשור לאוכל תאי כדאי תמיד להעדיף את תוצרת תאילנד, אבל במקרה הספציפי של Mae Ploy חוששתני שהמלזים עדיפים, גם כי המשחות שלהם יותר עדינות וארומטיות ולא סתם תוקפניות בחריפותן, וגם בגלל האריזות הקטנות.

אחרי איחסון במקרר, משחות הקארי שאינן על בסיס שמן נוטות לאבד את הארומה שלהן ולהישאר רק עם החריפות, וזה בדיוק מה שקורה למשחת הקארי האדומה של מה -פוי (לא מבטאים את ה-ל') שאתם מחזיקים במקרר כבר שלושה חודשים. אם תרצו להשתמש בה, כדאי שתוסיפו לה קצת מרכיבים טריים כתושים, כמו למון גראס או ג'ינג'ר. משחות קארי על בסיס שמן הן לא תאיות, נקודה. במטבח התאי יש רק משחה אחת שמכילה שמן – קארי מאסאמן. ובכל זאת, אם חייבים לבחור בין הקארי הירוק באריזת ענק של מה-פוי, לבין זה של טייסט אוף אסיה המשומר בשמן בצנצנת, השני הרבה יותר טעים, והוא גם יישמר טוב יותר במקרר.

אם נתקלתם במוצר שנמכר רק באריזה גדולה בחנויות המתמחות בישראל, אתם תמיד יכולים לשאול את המוכרים אם יש יותר קטן, ואם לא – להמליץ להם לייבא גם אריזות קטנות. אם מספיק אנשים ינדנדו להם, יהיו להם סיבות טובות להיענות.

פוסטים קשורים

• משחת צ'ילי קלויה, נָאם פְּריק פָּאו
• קארי אדום עם עוף צלוי וחצילים
• הל לבן, הל שחור
• בקר יונאני מוקפץ עם הל שחור ועשבים
• אורז-חביתה עם קארי אדום ושרימפס

תגיות: עשבי תיבול, קארי, קניות, קפיר ליים, שלטים ואריזות, תבלינים

כתובת טרקבק | RSS תגובות