ינואר 03 2011
מי הרג את השוק של נונג קאי?
פעם שאלתי ידידה תאית מה גרם לאחיה הגדול לעבור מפרובינציית קמפנגפט (Kampangpet) הצפונית שבה גדל אל פרובינציית טראט שבמזרח הדרומי. “היו לו הרבה סיבות", אמרה האחות. “קודם כל הוא אהב את הקירבה לים, את האיכות של פירות הים והדגים, את הפירות והירקות שגדלים כאן בגלל האקלים החם והלח, את האוכל הטרי המצוין. הוא מצא עבודה כסבל בחנות, אנשים קיבלו אותו יפה, הזמינו אותו לארוחות כל הזמן, אז הוא החליט להישאר".
הרבה סיבות – ולא במקרה כולן קשורות לאוכל, כי תאים שמכבדים את עצמם מסוגלים לנסוע שעות כדי לאכול במקום שהם אוהבים או כדי לעשות קניות בשווקי אוכל ייחודיים.
זמן קצר אחרי שהגעתי לטראט החלטתי לטעום את כל המאכלים שנמכרים בשוק האוכל המוכן, ונשארתי חמש שנים. כמה ימים לפני סוף השנה הנוצרית עברנו למקום חדש עם אוכל אחר לגמרי, והכל כדי לא לשעמם את החך. טראט היא הפרובינציה הדרומית ביותר של מזרח תאילנד. נונג קאי, הפרובינציה שאליה עברנו, היא הצפונית ביותר במזרח וכ-800 ק"מ מפרידים ביניהן – יותר רילוקיישן מאשר מעבר דירה.
נראה שמה שהכריע את הכף לטובת המעבר היה הקיבעון שלי על עוף בגריל. לא שאין עוף בגריל בטראט, אבל סגנון ההכנה שלו אחר לגמרי מהסגנון הצפון מזרחי (איסאני): הוא חתוך לפיסות קטנות, נצלה קרוב לאש על מתקן גריל קטן ומצופה בזיגוג מתוק (שמכיל בעיקר סוכר ורוטב דגים), ההופך אותו לסוכריית-עוף על מקל.
העוף האיסאני, לעומת זאת, נצלה באיטיות ורחוק מהאש, שלם או בחצאים חתוכים לאורך, ומתובל בלמון גראס קצוץ, שורשי כוסברה, פלפל לבן ושום. אין בו טיפת סוכר ויש לו ארומה חזקה מאוד של עשן.
בעוד שבטראט נזקקתי לדיווש של שלושה ק"מ באופניים כדי לקנות עוף כזה במסעדה האיסאנית המעולה "לאב אודון" (Laarb Udon), בנונג קאי יש דוכנים כאלה בכל פינה.
לא רק עוף עולה פה על הגריל. מאכל טיפוסי נוסף של האיזור, דג במלח, נמכר תמיד לצד העופות ובדרך כלל מדובר בדג מים מתוקים שנקרא Pla Nin. עוד מאכל בעל נוכחות חזקה לא פחות הוא סוגים שונים של נקניקיות בעבודת יד – בעיקר סאי קלוק (Sai Klok) – שנמכרות בעשרות דוכנים במצב צלוי או להכנה בבית.
בינתיים הספקתי לצלות בבית שני סוגים של נקניקיות – סאי קלוק (מחזיר, שום, אורז דביק ושומן – בתמונה העליונה) ומאם (Mam, בתמונה למטה), נקניקיה שעשויה מחלקי פנים של חזיר ובקר – ושתיהן היו מעולות. הסאי קלוק הזכירה לנו את הקבבונים של דיטה משנות ה-90, והמאם לא דמתה לשום נקניקיה אחרת שהכרתי – כהה ומרוכזת אבל מתובלת בעדינות יחסית, ללא עשבי תיבול. אני מניחה שעוד ארחיב בנושא בקרוב.
למרות האוכל המשובח והמגוון הענקי של מסעדות מכל הסוגים, נונג קאי סובלת מחיסרון אחד בולט לעומת טראט – פעם קראו לזה גלובליזציה. למען האמת, מימי לא נתקלתי במופע כה משכנע של עוולות הגלובליזציה עד שהגעתי לכאן. בטראט יש מאבק שנמשך כבר כמה שנים, שבו תושבי ופרנסי העיר עומדים מול לחץ כבד של מרכזי קניות בינלאומיים כמו טסקו-לוטוס (Tesco-lotus), קרפור (Carefour), רובינסון ומאקרו, שרוצים לפתוח סניף בעיר. עד כה כולם נענו בשלילה, משום שפרנסי העיר מעוניינים להשאיר בחיים אלפי עסקים פרטיים קטנים, ולא לגרום להם להיסגר בגלל קניונים של טייקונים מפוצצים בכסף. רק לאחרונה גיליתי שחנויות רבות במרכז העיר טראט נושאות שלט שעליו המלה טסקו-לוטוס מחוקה באיקס אדום (צילמתי אבל איבדתי את התמונה) (מצאתי, הנה:)
החנות הגדולה ביותר בעיר היא קואופרטיב של התושבים, שבוחרים את נציגיהם בהנהלה ונהנים מבונוסים, קופונים ומבצעים שבאמת שווים כסף, ולא רק מפתים את הצרכן לקנות יותר. בחנות הזאת אפשר למצוא מותגים בינלאומיים כמו נסטלה וקנור, אבל גם אגוזי קשיו מתוצרת המשקים בסביבה ועוגיות שמכינה הסבתא של השכנים.
בנונג קאי יש שוק מסורתי של מוצרים טריים (Talaat Chayaporn), אבל יש גם סניף של טסקו-לוטוס: מרכז קניות ענקי שכולל סופרמרקט בסגנון מערבי, מסעדות כמו פיצה קומפני, MK, מקדונלדס, KFC וסטארבאקס, חנויות מחשבים ומוצרי חשמל וכל מה שאפשר למצוא בקניון מערבי. ביום הראשון הלכתי קודם כל לשוק. השעה היתה ארבע אחה"צ, מעט מאוד דוכנים היו פתוחים ואת הלקוחות ספרתי על עשר אצבעות. היו שם דוכן אחד של אוכל מוכן (תבשילי קארי, טום יאם, מוקפצים למיניהם), דוכן אחד של גריל, כמה דוכני ירקות שבהם ראיתי בעיקר כרובית ועשבי תיבול, כמה דוכנים למוצרים יבשים כמו קטורת, נרות, אורז ואטריות, וזהו. הסקתי שזהו שוק בוקר ושהגעתי מאוחר מדי. למחרת התייצבתי שם בעשר בבוקר, מוכנה לחוויות קניות איסאנית, אבל מספר הדוכנים ומגוון הירקות שבהם לא השתפר כהוא זה מאז אתמול והמוכרים נראו אסירי תודה על כל קניה. הפרחים שרכשתי שם היו כמעט נבולים.
ביום השלישי הלכתי לטסקו-לוטוס. היה עצוב. ירקות ופירות מקוררים, חלקם הגדול מיובא ממדינות אחרות, שקיות אטומות עם תערובות של ירקות ועשבי תיבול לתבשילים ספציפיים, שנראו עייפות ומסמורטטות למדי, בשר מצונן שכנראה היה קפוא והופשר, ארוז בקלקרים מרופדים ובניילון נצמד, תורים ארוכים בקופות. בשוק מסורתי, ריבוי קונים כמעט אינו מתבטא בעמידה בתור. פשוט הולכים לדוכן הבא. אבל בסופרמרקט אין ברירה – כולם חייבים לעבור דרך אותן קופות, וככל שיש יותר אנשים החוויה הופכת לשיעור בניווט עם עגלה גדולה בין עשרות אנשים שמאבדים בהדרגה את הסבלנות התאית המפורסמת שלהם.
תמיד אמרו לי שהשווקים בטראט הם מהמגוונים והעשירים ביותר בתאילנד, אבל מאחר שזו היתה העיר הראשונה שבה השתקעתי, חשבתי שזה נורמלי. לא הערכתי נכונה את ההשפעה האדירה של המאבק המקומי נגד הקניונים הגדולים, ואת הנזק שהם גורמים לתושבים בפרובינציות שנכנעו ללחץ. בהשוואה לשוק בנונג קאי, יש בטראט מבחר גדול פי 20 לפחות. הוא שוקק חיים ויש בו עשרות דוכנים של אוכל מוכן וגולמי, מבחר ענקי של דגים ופירות ים (טריים ומיובשים), בשרים וכל סוג אפשרי של ירקות ופירות. חלק מהתוצרת מגיע מפרובינציות אחרות, אבל חלק גדול הוא מקומי. ואני מדברת רק על שוק הבוקר המקורה, בלי להיכנס אפילו לפירוט מאות המאכלים בשוק האוכל המוכן שנפתח אחה"צ.
בימים אלה, אגב, טסקו-לוטוס התחמנים החליטו לפתוח סניף ממש על גבולות טראט אבל בתחומי צ'נטבורי (Chanthaburi), הפרובינציה השכנה. אני מאחלת להם מכל הלב שייכשלו.
אם מתעלמים ממצב השווקים העגום בנונג קאי, לטסקו-לוטוס יש כמה יתרונות עבור התייר המערבי: יש בו שניים-שלושה סוגי גבינות קצת יותר טובות מגבינות הפלסטיק הנמכרות בסניפי 7-אילבן, יש בו לחם אמיתי שאינו מכיל צמר גפן ויש בשר שנחתך לצורת סטייקים – פורמט שאינו קיים בשוק תאי מסורתי.
בעיר עצמה אפשר לראות מי שרד את הקניונים – ברחובות הראשיים יש המון דוכני אוכל ומסעדות שפתוחים עד שעת לילה מאוחרת – אבל נראה שאפילו 7-אילבן נפגעו מהמהלך. קשה, למשל, למצוא שם חבילת חמאה גדולה. את זה כנראה קונים בטסקו-לוטוס. אני עדיין מקווה למצוא פה שוק קצת יותר חי, ובינתיים אני מחרימה את טסקו-לוטוס, לפחות עד שתיגמר לי החמאה.
* עוד על נונג קאי:
ואו, רילוקיישן בעקבות אוכל… ואני חשבתי שזה שאני מתכנן טיול נוסף בתאילנד ומסוגל לחשוב רק על אוכל זה מוגזם.
אני רק מקווה שבעקבות הקרבה נזכה לקצת מתכונים מלאוס, אני מת לשחזר את המרק איטריות של הבוקר ואת הבאגטים של ויאנטיאן (כן, כן הבגאטים).
אוי, עדי, זה ממש מצער מה שאת כותבת.
כלומר, זה לא חדש הגלובליזציה והכל, אבל לשמוע את זה אשכרה מהשטח… עצוב מאד!!!
בוז לטסקו'אים באשר הם!
ורד, מצער אותי לצער אותך. בינתיים מצאתי עוד שוק, גדול פי 3, ליד התנה המרכזית, אבל גם הוא היה די ריק ושקט והמבחר בו היה דומה לזה שבשוק הקטן.
ברכות על המעבר. מי כמונו מבין את ההחלטה להעתיק את החיים בעקבות עוף צלוי (וגיא מוסר – עוף צלוי ב-chicken ally בהאנוי. אמנם לא עוף של איסאן אבל כדאי). מקווים שתשארו שם עד הטיול הבא (מתכננים טיול בעקבות המקונג ועכשיו אתם על המסלול). נשיקות, רונית וגיא.
רונית וגיא, תודה, אתם מוזמנים בכל עת. מאוד יפה פה.