ינואר 17 2011
שעטנז
יש זוועות שמוטב לא להרחיב עליהן את הדיבור, למשל המוצר שבתמונה, שנמכר לאחרונה בסניפי 7-אילבן בתאילנד: המבורגר אורז. שתי פרוסות של אורז דביק, וביניהן פרוסת בשר שלא ביררתי אם היא עשויה מחזיר או מבקר, אבל אני בספק אם זה משנה. אישית, אני מעדיפה לאכול תולעים מטוגנות ולא להסתכן בהמצאות יצירתיות כאלה, שהן בסך הכל עוד ניסיון לחבב על תושבי תאילנד את מאכל הדגל האמריקאי המביש (כן, אני יודעת שיש המבורגרים טעימים וגם אכלתי כמה כאלה, אבל מעולם לא במקדונלדס).
המבורגר אורז בסבן אילבן
בבית הרומני שבו גדלתי, קיבלנו נקודות על הצטיינות באכילת בשר והצמחונות נחשבה לכפירה בעיקר. ובכל זאת, הצטמחנתי לחמש שנים אחרי כמה חודשי עבודה בסניף ווימפי בלונדון – הריח של ארגזי הקציצות הקפואות על הבוקר כמעט הצליח להוציא לי לגמרי את החשק לאכול בשר. תמיד קצת מצער אותי לראות צעירים תאים עשירים אוכלים המבורגרים מחורבנים ומעמידים פנים שזה טעים להם, רק בגלל שזה נראה כמו הדבר האמריקאי לעשות. ידידי הצרפתי אלכס, הבעלים והטבח של מסעדת Joy's Pizza המעולה בעיר טראט, סיפר לי שהצעירים שמגיעים אליו מזמינים פיצה אחת לשישה אנשים ומנקרים בה לאט לאט עד שהגבינה מתקררת. "הם לא באמת אוהבים את זה”, סיכם. “הם באים בשביל הפוזה".
בתחילת העבודה על הספר "סאנוק" הרגשתי שאני חייבת להפוך לטהרנית (Purist), תכונה שעומדת בניגוד מוחלט לאופיי המקושקש והאקלקטי, כדי להצליח לספוג מקסימום מידע. חקירות בתחום הפיוז'ן הפכו לבזבוז זמן, להסחת דעת, לסטייה מהתקן. חששתי שהאפשרויות האינסופיות להכין אוכל מצוין מהמרכיבים המקומיים יגנבו את דעתי ויהפכו את הספר לאוסף מתכונים של עדי עליה, במקום לספר על אוכל תאי. היום המצב קצת שונה, ומדי פעם אני מוצאת את עצמי מאלתרת בפראות על מאכלי עדות מישראל עם מרכיבים תאיים. השיא, שאליו הידרדרתי בעקבות שני קילו של טחינה שקיבלתי במתנה מקוראת הבלוג אילה, היה הכנת חורש(ט) חורמה סאבזי (לא מבטאים את ה-ט') – צלי בקר פרסי עם הרים של עשבי תיבול ולימון מיובש – עם עשבים מקומיים (בזיליקום Bai Horapa, עשב שנקרא Pak Chi Falang, כוסברה ושמיר) ובמקום הלימון שמתי עלי קפיר ליים (למתעניינים, יצא אחלה ונאכל, כמובן, עם אורז וטחינה).
המעבר לנונג קאי, המשופעת בבאגטים ועוד מאכלים צרפתיים שנוזלים אליה מלאוס, דירדר אותי עוד קצת.
לחמניות זעירות עם נקניקי חזיר, נונג קאי
בשבוע שעבר מצאתי את עצמי מכינה רוטב פיוז'ן הפוך על הפוך. כבר כתבתי כאן על הרטבים לסלטים בסגנון פסודו-מערבי, שהסוד שלהם הוא שימוש בחלב ממותק. בעיני התאים, החלב הממותק נחשב לתוספת מערבית, אלא שבמערב כבר ממעטים להשתמש בו בגלל שטיפות מוח בענייני בריאות – בישראל, למשל, המקום להשיג בו חלב ממותק איכותי הוא החנויות למוצרים מהמזרח (ודיר בלאק מלקנות את המיונז המרגריני המכונה “אלסקה” ונמכר בסניפי AMPM). כך שהמוצר הזה מזגזג בין הקטבים: הוא נולד במערב, הפך ללהיט במזרח בזמן שבמערב התפכחו מקסמיו, ועכשיו יש לכם הזדמנות להתאהב בו מחדש, ולאו דווקא כתוספת לקפה.
הרוטב, שאותו הצגתי בפני הדוד תחת שם המותג "התחרפנתי", כלל תוספת מערבית אחת שעדיין לא אומצה על ידי התאים: חרדל דיז'ון שקניתי בנסיעה האחרונה ללאוס (טסקו-לוטוס המקומיים מייבאים סוג נחות של חרדל אמריקאי). בדרך כלל קשה לשלב מאכלים או רטבים זרים עם אוכל תאי, אבל דווקא במקרה הזה זה עבד יופי: תיבלתי ברוטב סלט מנבטי אפונה וכרוב סיני והגשתי לצד נקניקיות סאי קלוק צלויות על האש ואורז. נסו ותיהנו.
התחרפנתי. רוטב לסלט
נבטי אפונה, יש כאלה בישראל?
טרם נתקלתי בנבטי אפונה בישראל, אם כי יש דומים מעדשים וחילבה.
בתכלס, אין בעיה להנביט הכל.
בטח מנביטים אותם כמו שמכינים את המש הארוכים, נכון? או שאת לא יודעת?
כן, מנביטים אותם כמו שמנביטים כל זרע אחר. הם טעימים מאוד. למיטב ידיעתי אין להם שום שימוש במטבח התאי המסורתי. זה מוצר חדש שהתאים לא ממש יודעים מה לעשות בו. הנבטים היחידים שאני רואה כאן בשימוש שוטף אלה נבטי שעועית.