יוני 08 2011
ביקור מצולם בבירת עיגולי האורז
בשבוע שעבר הזדמן לנו טיול לאורך נהר המקונג, בין נונג קאי השטוחה לשכנתה ההררית לוי (Loei). המטרה היתה להגיע לעיירה בשם צ'יאנג קאן (Chiang Khan), שמזכירה לרבים את מה שהיתה פעם העיירה הצפונית פאי, לפני שהפכה ליעד תיירותי לוהט.
צ'יאנג קאן היא אכן מקום חמוד להפליא, בעיקר עכשיו בעונה הגשומה, כשהמקונג מלא במים והמלונות לא מלאים בתיירים (לחצו כאן לגלריית הצילומים מהמקום).
הטיילת של צ'יאנג קאן על גדת המקונג
כמובן שאי אפשר לצאת לנסיעה של 200 ק"מ בלי לעצור בכמה תחנות בדרך. התחנה הראשונה היתה עיירה בשם סי צ'יאנג מאי (Si Chiang Mai), הנמצאת כ-45 ק"מ מצפון מערב לנונג קאי. תהילתה של סי צ'יאנג מאי היא על המפעלים המשפחתיים הרבים לייצור עיגולים של עלי אורז, המשמשים להכנת אגרולס (מטוגנים או לא). למעשה, העיירה נחשבת יצואנית עלי האורז (Popia) הגדולה ביותר בתאילנד.
עלי האורז מתייבשים בשמש
היה יום ראשון (חופש בתאילנד) ובחוץ היה גשום למדי, כך שברוב המפעלים לא הניחו בחוץ את מסגרות הבמבוק שעליהם מתייבשים העלים. רק בחצר אחת זרחה השמש, והמסגרות מילאו את שטחה.
בתוך מבנה בלוקים בקצה האחורי של החצר עבדו שלוש-ארבע נשים בהכנת העלים, שעשויים מתערובת של קמח אורז ומים, ובמיקום העלים המוכנים על מסגרות הבמבוק.
מעבירים את עיגול האורז אל המסגרת בעזרת גליל עבה
כדי להכין עלה כזה מורחים על פלטה חמה מעט מהתערובת (בצורת עיגול), מכסים לכמה שניות ואז מסירים אותו מהפלטה בעזרת גליל עבה שמעבירים מעליו. העיגול נצמד לגליל ומועבר ממנו אל מסגרת הבמבוק, לייבוש. אבל למה להכביר מלים כשיש וידאו? הנה כך:
רגע לפני שעזבנו את המפעל הזמינה אותנו אחת העובדות, שהתחבאה קודם מאחורי מסגרות הבמבוק, לצלם אותה. וכמו תמיד כשהתאים מבקשים להצטלם, יד אחת פשוט חייבת לעשות סימן V.
התחנה הבאה אחרי סי צ'יאנג מאי היתה בכפר שנקרא סאנגקום (Sangkom), שבו נערך במקרה פסטיבל טילים – אירוע נפוץ בעונה זו בסביבות נונג קאי (פסטיבל הטילים של העיר נונג קאי ייערך ב-19 ביוני). מדובר בטילים מתוצרת בית, שנבנים על ידי חובבים מושבעים של חומרי נפץ ומוצמדים אל כן שיגור מאולתר (בואו נקרא לו בשמו: סולם) מקרשים.
מכינים את הטילים לשיגור
לצערי לא צילמתי את הטיל במעופתו כי לא התחשק לי לראות את הרגע הזה דרך צג של מצלמה, אבל זה היה מחזה נאה מאוד, שהסתיים בענן ענקי של עשן שחור. המארחים הסבירו לנו שמדי שנה אנשים נפצעים ולפעמים גם נהרגים באירועים מהסוג הזה. אחרי שהעשן התפזר נערכה צעדה קטנה של גברים מפוחמי פנים עם תופים מתוצרת בית (בואו נקרא להם בשמם: בקבוקי מים גדולים מפלסטיק) ועם הטיל הבא המיועד לשיגור. לי הם הזכירו קצת את רוברט דאוני ג'וניור ב"רעם טרופי" (The dudes are emerging).
תהלוכת המפוחמים
בצד השני של הכביש, ברחבת הכניסה של המנזר המרכזי בכפר, נערכה באותה עת הופעה של להקה עתירת נגנים (מאחור) ורקדניות (בחזית). מדובר במופעים עממיים בסגנון איסאן (צפון מזרח תאילנד) שאין דבר בינם לבין צניעות נזירית, והעובדה שהם מתקיימים במנזרים מעידה בעיקר על אקלקטיות דתית שנוטה לקבל בברכה פעילויות שהן כיף. מלכת תאילנד כבר מחתה בעבר על קיומם של המופעים באלה במנזרים, אבל לא נראה שזה עזר במיוחד.
רקדניות במנזר. בילוי מקובל באיסאן
מ ק ס י ם !
הבלוג הזה משובח.
תודה.
הערה לתיקון
עד כמה שידוע לי לא אומרים נהר מקונג אלא נהר קונג
(מה=נהר) כמו שלא אומרים האי קוסמוי (קו=אי) אלא האי סמוי
טליה – תודה.
עופר – אתה צודק לגמרי. אתקן.
Just found a brilliant text animation of "The Dudes are Emerging": http://youtu.be/JYf6aDpPtzM