אוקטובר 09 2012
סליחה, איפה זה תאילנד האמיתית?
בשבע השנים האחרונות יצא לי לטייל די הרבה בתאילנד, ובכל זאת אני מניחה שרוב הישראלים שביקרו כאן מכירים טוב ממני את היעדים התיירותיים הפופולריים של המדינה, כמו קופנגן, קו טאו, קו סמוי, פאטאיה, קנצ'נבורי ופאי – מקומות שמעולם לא הייתי בהם וחלקם נמצאים נמוך מאוד בסולם העדיפויות שלי, אבל נראה שדווקא בגלל המסורת של ביקורים חוזרים, יש די הרבה אנשים בישראל שכבר היו ברוב "יעדי החובה" ועכשיו הם מחפשים טיול קצת אחר.
איך בוחרים מסלול קצת אחר במקומות "תאילנדיים אמיתיים"?
זה לא מסובך: קודם כל, אם זה מקום שמתפרנס מתיירות חוץ, הוא בהכרח פחות תאי. לדוגמה, העיר הדרומית קראבי היא עיר יפה, מעניינת ורובה מאוד תאית, אבל כשיצאתי לרחוב הראשי באיזור המלונות הסמוך לחוף (Ao Nang), שבו מסתובבים ומתאחסנים רוב התיירים, לא יכולתי שלא לשים לב לעובדה שאפילו סגנון התנועה על המדרכות הוא מערבי לגמרי – הליכה מהירה, תנועות חדות ופתאומיות, אנשים שמנפנפים בידיים, מדברים וצוחקים בקול רם. זה אולי פרט קטן ושולי אך הוא מעיד על הכלל: אם רציתם לראות את תאילנד, ולא איך נראים תיירים בתאילנד, אתם כנראה במקום הלא מתאים.
נכון, התייר הממוצע מקבל כמה יתרונות בשהיה במקום כזה: יש קצת שילוט באנגלית והעובדים בבתי העסק מדברים קצת אנגלית (מנסיוני, אגב, לפעמים זה דווקא מביא ליותר אי הבנות. התייר חושב שהבינו אותו, אבל במקרים רבים הוא טועה ולא יקבל את מבוקשו. בתגובה הוא יפנה בטון מתלונן או בכעס לעובדים במקום, הם יהיו מזועזעים מהדרך שבה הוא מביע את כעסו וינסו להתחמק מהמצב בכל דרך אפשרית, והתייר לא יבין למה פתאום מתעלמים ממנו בפנים אדישות).
אנ'לא אומרת – השהיה במקום מתויר יכולה להתאים מאוד למטיילים רבים. אם אתם מחפשים מסיבות, ברור שקופנגן הוא אופציה טובה. פגשתי לא מעט מטיילים שהעדיפו להיות בחברה מערבית בזמן הטיול וחששו להיתקע במקום שבו אין זרים, שמא יהיה משעמם ולא יהיה עם מי לשחק שש-בש. יש גם כאלה שממש נזהרים ממגע עם תושבי המקום – חברה הראתה לי פעם ברושור של מקום שבו שהתה בקופנגן, שבו צוינה בפירוש העובדה שהוא רחוק ומנותק מכל ישוב תאי. צלחת של אורז חום (בלי כלום) עלתה שם 80 באט (10 באט בשאר חלקי תאילנד). היא אמרה שהיה גן עדן ואני מאמינה לה. אבל אם מיציתם את הקטע הזה בתאילנד ואתם רוצים לדעת יותר על החיים כאן (לא חיי התיירים), אנסה לתת כמה עצות כלליות, המבוססות על שאלות שמגיעות אלי דרך הבלוג.
אפשר לחלק את הטיולים בתאילנד לשני סוגים: במקומות שבהם מדברים קצת אנגלית ובמקומות שלא. כדי לבחור מסלולים פחות שגרתיים (לאו דווקא באזורים נידחים במיוחד) צריך להתגבר על החשש שמא בהעדר תקשורת מילולית לא תוכלו להסתדר, כי מי שמגיע רק למקומות שבהם מדברים אנגלית רואה רק פן מאוד ספציפי של תאילנד. כדאי לזכור שהמקומות המתויירים מושכים אליהם אנשים שמנסים לעשות כסף מהיר – תאים וזרים כאחד – לכן בהכרח תיתקלו ביותר תרמיות, זרים שנתקעו בלי כסף, נוכלים, גנבים ומפקיעי מחירים, ואתם עלולים לקבל את הרושם שכך זה בכל תאילנד.
זה יהיה חבל מאוד, משום שברוב המקומות הלא מתוירים אפשר להשאיר רכוש ללא שמירה ואיש לא ייגע בו (אופניים, למשל, אין שום צורך לנעול).
עוד היבט של השהות במקומות המתוירים הוא שהמקומיים שפוגשים הם בעיקר עובדים בתעשיית התיירות. הם רגילים לתיירים ולשגעונותיהם ולא ששים לתת מעצמם יותר ממה שמוכרחים – העיקר לא להסתבך באיזו אי הבנה עם איזה תייר שיכור. לעומת זאת, במקומות הלא מתוירים יש סקרנות אמיתית כלפי זרים וסיכוי הרבה יותר טוב ליצור קשר שאינו מונע רק על ידי אינטרס כלכלי.
צריך לומר את האמת: הדרך הטובה ביותר ליצור קשר עם התאים בכל חלקי המדינה היא לקנות מהם משהו. ברגע שאתה לקוח, יש מצב להתקרבות. אני משתמשת בזה לעתים קרובות כשאני רוצה לצלם, למשל בדוכני אוכל – קודם קונה משהו ואחר כך מבקשת לצלם, הרכישה מחממת להם את הלב והם בדרך כלל נעתרים ברצון.
אם נתקלתם בהתעלמות של אנשי שירות בתאילנד, לעתים קרובות הסיבה היא שהם חוששים לדבר עם זרים כי הם מתביישים באנגלית שלהם (ויש לזה סיבה טובה). במקרים כאלה אתם תצטרכו לשבור את הקרח (התאים לא מעלים בדעתם שיש תיירים ביישנים. לדעתם כולנו חסרי בושה כרוניים), ולעשות זאת באנגלית הכי פשוטה שאתם יכולים לגייס. אם מדגדגת לכם הלשון לדבר אנגלית כהלכתה, תשכחו מזה. נסו לחשוב על השנה הראשונה שלכם בכיתת אנגלית – זאת הרמה הממוצעת (עוד על אי הבנות ליד השולחן ועוד על השפה התאית באופן כללי).
כשמגיעים למקומות שבהם בכלל לא מדברים אנגלית אין ברירה אלא להשתמש במחוות גופניות. זה אכן מגביל מאוד את התקשורת, אבל אפשר להתייחס לזה כאל תרגיל בהתבוננות ובתקשורת לא מילולית. התאים אלופים בזה, ותתפלאו כמה רחוק אפשר להגיע אם מנסים.
איך מוצאים יעדים שמצד אחד אין בהם יותר תיירים מאשר תושבים מקומיים, ומצד שני יש בהם את כל המותרות והפינוקים שאנחנו מצפים להם בטיול לתאילנד?
גם זה די פשוט. קודם כל, הימנעו מהאיים. כמעט כל האיים בתאילנד שיש בהם תשתית תיירותית כלשהי מכילים אחוז גבוה של תיירים יחסית לאוכלוסיה המקומית. נראה לכם שוויתור על האיים הוא מחיר כבד לשלם? אתם טועים. לכל אי יש יבשה ממול (למעשה, יש הרבה יותר שטחי חוף שאין איים מולם, מה שמגדיל מאוד את המבחר), וברוב המקרים יש בה נופים דומים לאלה שבאיים, מלונות ובתי הארחה, פעילויות נופש שונות ופינוקים כמו מסעדות טובות ומסאז'ים, והכל במחירים הרבה יותר זולים מאשר באי שממול.
החיים באי יקרים יותר – גם בלי קשר לתיירות – כי עולה יותר כסף להביא לשם סחורות ומצרכים, וכל יציאה כרוכה בהפלגה. בנוסף, הבלאי של רכוש שנמצא על חוף באי גבוה הרבה יותר מהבלאי על היבשה, ונדרשת תחזוקה מאומצת כדי שדברים לא יתפוררו.
משום מה, מעט מאוד תיירים לוקחים בחשבון את האופציה לטייל על היבשה (אפילו כשמדובר ביבשה עם חוף), אולי בגלל שקראו יותר מדי מדריכי תיירות שבהם נכתב שאין מה לעשות במקומות האלה. לפני כמה שנים לקחתי את משפחתי לחופשה בדרום באוגוסט. זאת כידוע העונה הגשומה, אבל גל של תיירים מגיע לכאן במסגרת חופשת הקיץ. במקום לנסוע לאחד האיים העדפנו את פרובינציית פאנג נגה, המחוברת בגשר לפוקט, ברור שבמדריכי התיירות לא מצאנו שום דבר מיוחד לעשות בפאנג נגה, אבל צוות המלון (בחוף Khao Lak) שמח לעזור והפנה אותנו לשוק מצוין ולמסעדות משובחות בסביבה, ואירגן לנו נסיעות לאורך חופי הפרובינציה.
באחד הערבים הם הזמינו לנו נהג שייקח אותנו לאכול. שאלנו אותו על מה הוא ממליץ, והוא אמר שאם אנחנו רוצים אוכל תאי, הוא ייקח אותנו למסעדה של אחותו. אכלנו שם ארוחה שמימית וכולם היו מרוצים: הנהג שקיבל תשלום וראה אותנו מתמוגגים, אחותו הבשלנית (שנתנה לי להיכנס למטבח ולהסתכל), והילדים שלה, שהגישו את האוכל וגילו סקרנות בריאה כלפי תיירים. ברחוב הראשי של העיירה מצאנו כמה סוכנויות שמציעות הפלגות וטיולים בסביבה. אחת ההפלגות כללה גם סיבוב בחופי פוקט ואחותי חזרה ממנו מזועזעת: כל החופים היו מלאים במיטות שיזוף עמוסות תיירים, בזמן שמלון הבוטיק שלנו היה כמעט ריק. והמחירים? בין חצי לעשירית ממה שהיינו משלמים על מקום ברמה כזאת באחד האיים.
הנה עוד כמה אופציות שתיירים נוטים להתעלם מהן:
ראנונג, פרובינציה דרומית עם חופים יפהפיים שיש לה גבול משותף עם בורמה. אפילו מעיון שטחי בוויקיפדיה ברור שאפשר לשרוף שם כמה ימים טובים בלי לראות אף תייר.
סאמוט סונגקראם, פרובינציה קטנטנה דרומית לבנגקוק, עם נהר גדול וחוף ים של מפרץ תאילנד. אוכל משובח, קופים וחתולים שיודעים לשחות, שוק מפורסם שרכבת עוברת דרכו ועוד בילויים מעניינים למי שרוצה לקחת הפסקה מהקניונים של בנגקוק.
טראט – רוב האנשים מגיעים לפרובינציה הזאת כדי להפליג לקו צ'אנג או לאחד האיים הרחוקים והמבודדים יותר (Koh Kood, Koh Mak), אבל על החוף היבשתי יש מקומות נהדרים בכל רמת תיירות אפשרית, הדרך דרומה עד הגבול הקמבודי היא יפהפיה, ואסור להחמיץ את שווקי האוכל של עיר המחוז טראט, שהם מהמגוונים והעשירים ביותר בכל תאילנד.
צ'אנטבורי – העיר עצמה, השוכנת דרומית לפרובינציית ריונג במפרץ תאילנד, יפה מאוד ומעניינת, עם מקדשים סיניים גדולים, שווקי ענק מסורתיים, מרכזי קניות מודרניים, שוק תכשיטים ואבני חן ואוכל עם השפעות מגוונות מסין ומוויטנאם.
סביב העיר יש הרבה חופים יפים עם אוכל טוב (הפרנסה העיקרית בסביבה היא גידול שרימפס) והרבה תיירות פנים בסופי שבוע ארוכים. אם אתם מגיעים לצ'נטבורי, אל תוותרו על ביקור בקלונג ובמנזר הדיסנילנדי קאו סוקים (Wat Kao Sukim).
ריונג – רוב התיירים נוסעים לריונג כדי להפליג משם לקו סאמט, אבל חוץ מהעיירה באן פה (Ban Pae), שממנה אני ממליצה להימנע (נקודת ההפלגה לקו סאמט), הפרובינציה רצופה חופים יפים עם עצי קזוארינה ואופציות לינה מכל הסוגים, מסעדות מצוינות, גנים בוטניים מעניינים, שוק עירוני תוסס בעיר המחוז ועוד.
טראנג – עיר המחוז קצת אפרורית (אם כי האוכל בשוק הלילה מצוין), אבל בסביבתה יש חופים שחבל”ז, למשל Hat Yao, ואיים שקטים יחסית כמו קו מוק (Koh Mook). האתר שאסור לפספס בטראנג הוא מערת האמרלד (Tam morakot), מערה חצובה בסלע באמצע הים, שבתוכה שוחים בחושך עד שמגיעים לחוף קטנטן מוקף צוקים. לא כדאי להגיע לביקור במערה בעונה הגשומה, מחשש להצפות פתאומיות.
עוד מקום שווה בטראנג – העיירה קאנטאנג (Kantang), המצויה תחת השפעה סינית חזקה, שממנה אפשר לתפוס רכבת לבנגקוק או ליעדים אחרים בדרך – נסיעה שווה בפני עצמה. לפני זמן מה המלצתי למטיילים מישראל לבקר בטראנג והם אמרו שהם חוששים מהמוסלמים במקום. ניסיתי להרגיע אותם בטענה שטראנג היא פרובינציה מאוד מגוונת מבחינה אתנית ואינה שייכת לאחת משלוש הפרובינציות המוסלמיות הבדלניות (יאלה, פאטאני, נאראטיוואט) אבל זה לא עזר. הם היו מודאגים מהקירבה לגבול המלזי, שנמצא כ-200 ק"מ דרומה משם. אין ספק שמכונת התעמולה ("העולם כולו נגדנו") עושה עבודה מצוינת, אם כי אין כל קשר בינה לבין המציאות.
איסאן – גם אם תגיעו ליעדים הכי מתוירים באיסאן (צפון מזרח תאילנד), עדיין תרגישו שאתם יחידי סגולה. אופיר, למשל, קיבלה את הצעותי ונהנתה.
בפוסט הבא אשתדל לכתוב על נסיעות ספונטניות אך מתוכננות היטב במקומות שמוזכרים בזלזול במדריכי התיירות. אתם מוזמנים לתרום מחוכמתכם בתגובות ולשאול שאלות כאוות נפשכם.
סליחה, איפה זה תאילנד האמיתית (2)
סליחה, איפה זה תאילנד האמיתית (3)
ראיתי שהזכרת את האיים קו קוד וקו מאק ליד קו צ'אנג. איך שם? שווה?
עירית – שני האיים האלה מתאימים מאוד למי שרוצה חופשת בטן-גב שקטה מכל הבחינות – בלי הרבה תיירים ובלי הרבה מקומיים. קו קוד יותר גדול ויותר רחוק (הפלגה של כמה שעות מהנמל בעיר טראט), ותושבי הפרובינציה מעדיפים אותו על קו מאק. יש שם כמה ריזורטים מפוארים של תיירות אקולוגית אבל הם יקרים מאוד, ויש גם מקומות רגילים, לא מאוד זולים אבל לא יקרים במיוחד.
איזה כיף לקרוא את הפוסט הזה, וחבל שלא ככה תיכננו את הטיול שלנו לתאילנד לפני שנה. פעם הבאה ננסה שוב בדרך הנכונה 🙂
בעזרת השם אנחנו עוד 3 שבועות בתאילנד, תודה תודה על ההמלצות!!
קפצה מייד לראש רשימת היעדים. (טוב, יותר כמו חזרה)
אני אשמח לקבל קצת מידע על מקומות שכדאי לבקר בחבל איסאן.
נילי, הנה פוסט בעניין.
עדי שלום,
פעם אחרונה שביקרתי בתאילנד היה ב- 1995, לצערי..
מאז אני רק מבקרת במסעדות תאילנדיות…
לאחרונה יצא לי לאכול במסעדה תאילנדית בפריז וקיבלתי שם נשנושים בצורת קלקר לבן (דומה לפריכיות) אבל בטעם סרטנים – בעיני מעולה!!
בארץ מצאתי את זה בחנות של מזון לעובדים התאילנדים (באחת החנויות במושב בשרון), זו היתה חבילה אחרונה.
לפני שזה הופך לקלקר זה נראה כמו עיגול שטוח בצבע חום שקוף, זורקים את העיגולים לשמן עמוק רותח והם מתנפחים לקלקרים.
איפה קונים את זה? ממה זה עשוי? ניתן להכין לבד?
תודה רבה,
מיכל.
הי מיכל,
אין לי תשובה לשאלה שלך – אבל אשמח לדעת מהי החנות הזו לעובדים תאילנדים שאת מדברת עליה? איפה היא נמצאת? מה מוכרים שם? זה נשמע מעניין מאוד!
תודה!
דניאל
מיכל – את מתכוונת לקרקרים כאלה?
אמנם זה היה לפני 10 שנים ובטח דברים השתנו אבל בביקור הראשון שלי בתאילנד נסעתי ביום הראשון לנאן והתארחתי בבית של משפחה (דוברת קצת אנגלית) במשך שבועיים. בין השאר היה באזור פרויקט של ארוח בבתים של מקומים ועבודה משותפת איתם, נסענו לבית של חקלאים וניסינו לעבוד כמה ימים איתם בשדות האורז אבל היינו אטרקציה הרבה יותר מדי גדולה מכדי שהם יאפשרו לנו לעשות משהו. כל האזור מהמם, בזמנו היה לא מתוייר בכלל ולא ראינו אף תייר. חטפתי הלם תרבות כשהגעתי לאזורים אחרים בתאילנד וראיתי כמה הם תיירותיים.
נועה – הזכרת לי שלא התייחסתי בכלל לנושא ה-Home stay, פורמט תיירותי נפוץ בתאילנד, שמזכיר קצת אכסניות נוער בישראל. אלה מין גסטהאוסים בשירות עצמי (כולל מטבח ומתקני בישול) ובדרך כלל הם זולים יותר מגסטהאוסים רגילים והם נמצאים בתוך הכפרים, במקומות לגמרי לא מתוירים. בהחלט שווה ניסיון (אם כי עד כה לא יצא לי להתאכסן בכאלה, רק לראות אותם מהכביש).
עדי, הייתי שמחה לדעת איך הנגישות בכללי למזון אורגני, ואיפה אפשר להנות ממזון מקומי לא מעובד.
אנחנו רוצים להשתקע בתאילנד עם ילדים ב homeschooling, במקום שבו יהיו חשופים לדוברי אנגלית ולא רק למקומיים. יש לך רעיון למקום שקט כזה?
רקפת – ראי תשובה לשאלתך כאן.
היי עדי 🙂 המון תודה על הפוסטים, זה מאוד עוזר לתכנון הטיול בסגנון הפחות מתוייר…
אשמח אם תוכלי להמליץ על מסלול כללי לטיול של חודש, לא יודעת אם לוותר על הצפון הדרום או מה לעשות??
מאוד רוצה להיות בקו צ'אנג, לטייל ולראות את תאילנד האמיתית ועוד קצת בטן גב ופינוקים… 🙂 מדובר על טיול לזוג
תודה!
אפרת – מצטערת על האיחור בתשובה, היתה תקלה במערכת התגובות בבלוג. אני שמחה לשמוע שהצעותי עוזרות במשהו. בחודש נראה לי שעדיף לך להימנע משלושה יעדים ולצמצם לשניים. מכיוון שקו צ'אנג והדרום די דומים מבחינת הנוף והפעילויות, כדאי כנראה לוותר על אחד מהם.
שלום עדי 🙂 גם אני "נפלתי קורבן" לכמות התיירים באיי בדרום.. אנימנמצא עכשיו בריילי ביץ' וחשבתי ללכת למקומות הבאים: קו ליפה קו מוק וקו לנטה.. בעיקרון אני מחפש הרבה רוגע ושלווה עם שילוב של נוף כמה שאפשר, וגם די חשוב לי שתהיה מודעת מסויימת.לאנגלית בקרב המקומיים,. אשמח לקבל עזרה ממך. תודה
אלעד – אם אתה מגיע לקו מוק, נסה למצוא מקום שאינו Charlie Beach, כי שם הסירות מורידות את רוב התיירים ועלול להיות מאוד צפוף ויקר. באינטרנט די קשה למצוא מקומות לינה אחרים באי, אבל יש הרבה – פשוט צריך לקחת מונית-אופנוע ולהסתובב קצת כדי למצוא, או להתייעץ עם אנשים בסירה שלוקחת אותך לשם (כולל נהגי הסירה).
קו לנטה די גדול ואין בעיה למצוא בו מקומות שקטים. אין לי המלצה ספציפית כי מאז הפעם האחרונה שלנתי שם עבר הרבה זמן. בקו ליפה לא הייתי אך שמעתי רק דברים טובים. אם התעייפת ממיליוני הביקורות הפרטניות באתרים כמו טריפ אדוויזר כדאי לקרוא בטראוול פיש כדי לקבל מידע כללי (לא תמיד מאוד עדכני, אבל תופס יפה את התמונה הכללית). קו ליפה, קו לנטה ,קו מוק.
לגבי רמת האנגלית, יש הקבלה ברורה בין כמות דוברי האנגלית וכמות התיירים באיזור – כך שאם אתה רוצה מקום עם פחות תיירים, לעתים קרובות ידברו שם פחות אנגלית, ולהיפך.