נובמבר 10 2012
סליחה, איפה זה תאילנד האמיתית? (3)
מי שקרא את שני הפוסטים הקודמים על "תאילנד האמיתית" (1, 2) כבר הבין מן הסתם שהמלצות על מסעדות בפטאיה הוא לא ימצא פה, אבל ברשותכם, הייתי רוצה לפוגג את הרושם שאולי נוצר, שהמקומות המתוירים בתאילנד אינם שווים ביקור ושמי שביקר בהם עשה טעות ובזבז את זמנו.
מקדש סיני בעיר פוקט
כאשר נאלצתי, לפני כמה שנים, לנסוע לפוקט במסגרת איסוף חומר למדריך תיירותי על תאילנד, התפתלתי רבות כדי לא להגיע לשם. לבסוף נכנעתי, אבל הרשיתי לעצמי למרוד קלות ובמקום להתאחסן באחד החופים נסעתי לפוקט טאון, עיר המחוז השוכנת במרכז האי.
במשך יומיים ירד שם גשם בלתי פוסק ובכל זאת נהניתי מאוד מהמקום – מהארכיטקטורה הייחודית, מבתי הקפה החמודים שבמרכז העיר הישנה, מהמסעדות המעולות והזולות, מהמקדשים הסיניים, השווקים ואפילו המוזיאונים. זה בהחלט מקום תאי לגמרי, מקום שהייתי יכולה לגור בו, חשבתי ביציאה מהעיר.
ביקורים כפויים נוספים מאותו סוג, בצ'יאנג מאי (דוי סוטפ) ובארמון המלך בבנגקוק, הסתיימו גם הם בתחושה שהיה שווה. אבל האם הייתי מוותרת על מקומות אחרים כדי להגיע לשם? לא בטוח.
מעבר לבחירה המאוד שבלונית ושמרנית של היעדים המומלצים ברוב המדריכים – קודם תראו את המקומות המפורסמים ואחר כך נדבר – יש גם תוכנית שטנית של לוחות זמנים.
לעתים קרובות, כשאני שואלת אנשים שביקרו בתאילנד היכן היו, הם עונים: עשינו את המסלול הרגיל, צ'יאנג מאי, פוקט, בנגקוק. בכמה זמן? אני שואלת. בשבועיים. ולא היה לחוץ? לא, ממש לא. חמישה ימים בצפון, חמישה בדרום ושלושה בבנגקוק. בראיה מפוכחת, המשמעות של מסלול כזה היא בין שלושה לחמישה ימים אבודים, שאותם מבלים בטיסות, בהתמקחויות עם נהגים ובסחיבת תיקים + שלושה ימים בבנגקוק, שגם בה די קשה להירגע. תכנון פחות שאפתני מבחינת מספר היעדים והמרחק ביניהם יכול להסתכם ביותר ימים מנוצלים לכיף ולטיולים.
הניסיון לדחוס כמה שיותר למסגרת הטיול מתבטא גם ברמה היומית. כל הנסיונות שלי לבצע מסלולים יומיים שהוצעו לי בספרי תיירות הסתכמו בלחץ, תשישות ותסכול. מסתבר שאני לא לבד, ורבים אחרים נשארים עם הלשון בחוץ ונשברים איפשהו במהלך המסלול. עם זאת, המו"לים סבורים שאם לא ידחסו שלושה ימי טיולים לתוך יום אחד, הקורא (ובעיקר הקורא הישראלי) ירגיש שסידרו אותו. לשם כך הם מוכנים לייפות את המציאות, אבל אתם כבר תפגשו אותה כשתנסו לבצע את המסלול, וזה לא בהכרח יהיה נעים.
כמה כבר אפשר ליהנות כשרצים ממקום למקום? לטעמי, בנסיעה של שבועיים לא רצוי לכסות גם את הדרום וגם את הצפון, וגם לא להשתמש בטיסות פנימיות (ראו פוסט קודם). בבית, כשנזכרים בטיול, המוח נוטה להדחיק את כל הרגעים המתים של המתנה משעממת, סבל פיזי, ריצות וסידורים, אבל בזמן אמת הם עלולים לגרום למצוקות גדולות, והשאיפה צריכה להיות לצמצם אותם למינימום. זאת, כמובן, בהנחה שאתם רוצים חופשה שתהיה גם רגועה וגם לא תיתפס כהחמצה של חוויות חשובות. מאידך, אל תרגישו חובה לבקר באיזשהו יעד שעליו אומרים לכם שאם לא היתם בו, לא הייתם בתאילנד. אין מקום כזה בכל המדינה.
טל על קורי עכביש בדוי אינתאנון. כל אחד והחוויות החשובות שלו
העיקרון המנחה הוא לרווח במקום לדחוס. פחות נסיעות ארוכות ממקום למקום, יותר "טיולי כוכב", שבהם משתקעים במקום מסוים וממנו יוצאים לטיולים קצרים. פחות ביקורים במקומות שיש בהם תורים ארוכים של תיירים ויותר טיולים במקומות אחרים, פחות התחייבויות להגיע למקום מסוים בזמן מסוים, ויותר מסגרת זמן כללית שבה יש רק דדליין חשוב אחד: הטיסה בחזרה לארץ.
בנסיעה של שלושה שבועות אפשר לדחוס בדוחק שני יעדים (צפון ודרום), אבל גם זה לחוץ למדי ומלא התרוצצויות. בנסיעה של חודש ומעלה אפשר להתחיל לקחת בחשבון טיסות פנימיות. במלים אחרות, ככל שהנסיעה קצרה יותר כך פחות מתאים לטוס, כי טיסה היא ערימה רצינית של רגעים מתים בתוך הטיול (ריצ'רד בארו טס מפטאיה לבנגקוק וזה לקח אותו זמן כמו נסיעה במכונית).
מה כן מתאים לנסיעה של שבועיים? קודם כל חייבים לזנוח את שיטת ה"תפסת מרובה", ואחר כך אפשר להחליט באיזה חלק של המדינה רוצים לטייל ולקחת לשם רכבת. רכבות השינה הנוחות יוצאות בערב (משש וחצי ועד תשע בערך), ואם קונים כרטיס מראש אפשר לנסוע ישר משדה התעופה לתחנת הרכבת (יש רכבת, Airport link) ולנסוע באותו לילה (עשיתי את זה כמה פעמים. זה קל ונעים וחוסך לילה במלון). למחרת בבוקר תהיו ביעד, אחרי שינה טובה ובמינימום התרוצצויות וסחיבות. אם יש לכם הרבה שעות המתנה לרכבת ואתם עייפים מהטיסה, קחו חדר במלון ליד התחנה. לכל המצבים האלה אפשר להתכונן מראש – למשל לבדוק איזה מלונות סבירים יש במרחק הליכה מהרכבת. את התיקים אפשר להשאיר בתחנה.
נסיעות לאירועים
אחת הדרכים הנעימות לטייל בתאילנד היא לארגן נסיעה סביב אירוע כלשהו, ואני דווקא לא מתכוונת לאירועים גדולים במקומות המרכזיים, כמו ראש השנה התאי (סונגקראם) בצ'יאנג מאי או בקוואסן בבנגקוק, אלא לפסטיבלים, ירידים וחגים מקומיים, כמו פסטיבל פי טה קון בלוי, פסטיבל כדורי האש בנונג קאי, פסטיבל הפילים בסורין ועוד.
פסטיבל הרוחות פי טה קון 2013
כשמתכננים טיול כזה פשוט מחפשים באינטרנט את הנקודות השוות בדרך ועוצרים בהן, ויש לכם טיול לתפארת. בסופו של דבר, גם כשאתם נוסעים במסלולים השחוקים אתם עושים בדיוק את אותו דבר: מחפשים מלונות ואטרקציות.
השיטה הזאת עובדת מצוין גם בכיוון ההפוך. כשאתם מגיעים למקום כלשהו, בדקו את לוח השנה התאי/בודהיסטי ואת אתרי התיירות הרלוונטיים. אם יש אירוע כלשהו, חפשו איפה הוא מתרחש. פסטיבלי פירות וירידים שונים מתקיימים לכל אורך השנה בכל רחבי תאילנד. אם אתם בעיר ורואים באנרים מעל הכבישים, חפשו את המספרים על הבאנר – לרוב אלה תאריכים של אירוע – ונסו להגיע לשם.
שלט רחוב כזה הוא תמיד הזמנה לאירוע
מחירים, התמקחויות, כביסה
ברגע שתצאו מהאזורים המתוירים תגלו את המחירים האמיתיים של תאילנד (רובין אקהארט מ-Eating Asia מזדעזעת מהמחירים בסמוי), אבל במקביל תצטרכו לשכוח את ההוראה הנפוצה במדריכי התיירות – להתמקח על כל דבר. אם אתם בקאוואסן, סיכוי סביר שעושים עליכם קופה ולמוכר יש לאן לרדת. אבל בערים הקטנות ובשווקים במקומות הלא מתוירים המחירים אינם מנופחים ומתח הרווחים של הסוחרים נמוך, כך שאפשר להתמקח רק אם קונים כמה פריטים באותו מקום. על אוכל או מחיר של חדר ליום לא מתמקחים אף פעם, בשום מקום בתאילנד. אפשר לדון על מחיר החדר אם שוכרים אותו לשבוע ומעלה.
על אוכל לא מתמקחים
לעתים קרובות קשה לדעת אם המחיר המבוקש הוא נמוך או גבוה. כשמדובר על מוצרי יסוד, דרך טובה לקבל מושג על מחירים הוגנים היא להיכנס לסניף של 7-11. שם המחירים קבועים ורשומים בצורה ברורה.
הפקעות מסתתרות לפעמים במקומות לא צפויים. כשאתם מוסרים כביסה במלון, בדקו את המחירים כי לעתים קרובות זה הסעיף הכי מנופח בחשבון. אם המחירים גבוהים (המחיר הרגיל הוא 30-40 באט לקילו בלי גיהוץ), צאו לרחוב – תמיד יש מכבסות בטווח הליכה. אם לא מצאתם מכבסה, ייתכן שיותר משתלם לקנות בגד חדש מאשר לכבס (יש מקומות שדורשים 40 באט לכביסה של פריט אחד).
מכבסה ליד העיר ריונג
שימו לב שהתאים לא משתמשים במכונות ייבוש ואם אתם רוצים את הכביסה שלכם למחרת כדאי לכם לוודא קודם שזה אפשרי ושהבינו אתכם. בדרך כלל לוקח לפחות יומיים לקבל כביסה בחזרה, ובעונה הגשומה זה עוד יותר בעייתי כי הבגדים לא מצליחים להתייבש.
שירותים: להבין את השיטה
באופן כללי לא חסרים בתאילנד בשירותים ציבוריים וכשמטיילים בתחבורה ציבורית או בטיול מאורגן יש מספיק עצירות בדרך לצורכי התרוקנות. ברוב האוטובוסים יש שירותים כימיים, למקרים הדחופים ביותר, וכשעוצרים בתחנות מרכזיות של ערים תמיד אפשר לגשת לשירותים שם (ולא לשכוח לבקש מנהג או מהדייל שיחכו לכם). לרוב המסעדות ובתי הקפה יש שירותים (ברמות כאלה ואחרות) ואפשר לבקש להשתמש בהם אם קניתם שם משהו.
מדי פעם יוצא לי לשמוע תלונות על מצב הניקיון בשירותים הציבוריים, שנובעות ברוב המקרים מחוסר הבנה של השיטה התאית. כשאדם מערבי נכנס לשירותים ציבוריים ויש מים ובוץ על הרצפה, הוא מסיק מיד שהמקום מטונף. אבל בשירותים בתאילנד משתמשים במים במקום בנייר טואלט, לכן כשהרצפה רטובה (והיא תמיד רטובה) זה לא אומר שהיא מלוכלכת. להיפך: שופכים מים חופשי על האסלה ועל סביבותיה, והבוץ על הרצפה הוא בסך הכל חול שירד מהכפכפים. בדרך כלל אני ממליצה לאיסטניסים להשתמש בחוש הריח כדי לקבוע אם מקום הוא מלוכלך, ולא בחוש הראייה.
השנה החליטה הממשלה להשקיע באסלות מערביות (במקום שירותי כריעה) בכל השירותים הציבוריים במדינה, אבל כמטייילים יוצא לנו להשתמש לא פעם באסלות לא-ממשלתיות. מאז החלו להשתמש באסלות חרסינה בתאילנד, יש כאן מגוון די רחב של סוגי שירותים. בתחתית הסולם נמצאת אסלת כריעה שלידה מיכל מים גדול וכלי יציקה שבו משתמשים כדי להישטף (שוטפים ביד שמאל, כמו בהודו). דרגה מעליהם יש אסלת כריעה עם שפריצר לצורכי שטיפה עצמית, ודלי מים שממנו יוצקים כמות גדולה של מים בסוף השימוש. דרגה מעליהם יש אותו דבר אבל עם אסלת ישיבה, ובראש הסולם יש אסלת ישיבה עם שפריצר וניאגרה.
אסלה עם שפריצר אך בלי ניאגרה
שירותים עם נייר טואלט יש רק במלונות (דיר באלק לזרוק נייר לאסלה. האינסטלציה לא תעמוד בזה), אבל ברוב השירותים הציבוריים אפשר לקנות נייר טואלט בכניסה. התאים משתמשים בו רק כדי להתנגב מהמים אחרי השטיפה, וכך כדאי גם לכם לעשות. אם המקום נראה לכם מלוכלך, השתמשו בשפריצר או בכלי היציקה כדי לשטוף את האיזור במים ואל תחששו להרטיב את הרצפה. זה חלק מהשיטה. אה, ואם אתם לובשים מכנסי דייגים, שימו לב שהשרוכים לא ישתלשלו לתוך האסלה. זה באמת קצת איכסה.
השורה האחרונה גרמה לי לעוויתות צחוק. כל כך נכון.
שלום,
תודה לך על ההסברים הנפלאים, בהחלט פוקחים עיניים. אשמח שתעני לי על שאלה: אני מעוניינת לנסוע לתקופה של חודשיים לצפון ויאטנם ולתאילנד, בסוף גם להגיע לחופי תאילנד במפרץ. כיצד כדאי לתכנן טיול כזה? האם כדאי לנסוע בעונה הגשומה כשמדובר בטיול ארוך?
רווית – אני מקווה שפירטתי מספיק ב-3 הפוסטים של הסדרה הזאת לגבי נסיעות בעונה הגשומה. קצת בעייתי להמליץ לאנשים לנסוע בעונה הזאת, כי אחר כך כשיורד גשם הם מאשימים אותי, לכן אני רק יכולה לומר שזאת העונה החביבה עלי לטיולים, ושכל אחד יעשה את השיקולים שמתאימים לו.
יפה מאוד מה שכתבת
רק מס תיקונים עדכניים:
כביסה עולה 50 באט לקילו הם גם מגהצים אז לא להתווכח על 10 באט = 1שח
2 תשים היום תקבל למחרת בדרך כלל בשעה ששמת
אם תרצה לאותו יום תשלם קצת יותר אבל יש אפשרות
בפאטייה יש שדה תעופה ? נראה לי שלא אז רק לבדוק
רק עוד דבר
נראה לי שבטיוח של שבועיים עדיף טיסות קצרות ולא ארוכות
אני מבין שלזה התכוונת
טיול מעולה מקווה שהוספתי במעט