נובמבר 26 2012
שופינג עם נינג
נינג היא הטבחית השכונתית שלנו – פתרון פלא למקרים שבהם אין כוח לבשל או ללכת רחוק מדי כדי לאכול. יש לנו אפילו קשרי משפחה איתה (אמא שלה קיבלה מאיתנו את האח של החתולות שלנו), כך שתמיד יש על מה לדבר ליד השולחן. היא מספרת לנו על מעלליו של שארקי, האח החכם, ואנחנו מתגאים בחתולות שלנו, שעל צירן, כידוע, סובב היקום כולו.
השבוע התמזל מזלי לפגוש את נינג בשוק בעודי רוכשת צנצנת של נאם פריק פאו, משחת צ'ילי מתוקה שהיא מצרך חובה בכל בית בתאילנד. אחרי שחקרה אותי מה אני עושה עם זה (מוקפצים, טום יאם) היא הצביעה על צנצנת מתכת גדולה ואמרה: "תנסי את המשחה הזאת – היא מלוחה. פה באיסאן אנחנו מעדיפים אותה על הסוג המתוק”. "הסוג המתוק" הוא המשחה שבה אני משתמשת בדרך כלל, שנקראת Mae Pranom ולמיטב ידיעתי נמכרת גם בישראל.
צ'ואה הא סנג. ביג אין איסאן
ואכן, מאכלים רבים שבמרכז נהוג להכין עם ערימות של סוכר זוכים באיסאן (צפון מזרח תאילנד) לטיפול הרבה יותר דיאטטי. מעבר להיבטים הקלוריים, יש מקומות במרכז תאילנד שנכנסו לסחרור של מתוק-חריף ברמות שגורמות לשאר הטעמים להיעלם כמעט. באיסאן אמנם לא חוסכים בצ'ילי, אבל לא מרגישים צורך להגזים איתו ואז לאזן את החריפות בתוספת סוכר.
עם זאת, אחרי השוואה בין התוויות של שני סוגי המשחות גיליתי שההבדל ביניהן אינו טמון דווקא באחוזי הסוכר והמלח. אחוז הסוכר במשחה שעליה המליצה נינג (שנקראת Chua Hah Seng) דווקא גבוה יותר – 12 אחוז, מול 10 אחוז אצל מה-פראנום. לעומת זאת, יש בה 6 אחוזים של רוטב דגים, ואילו אצל מה-פראנום יש 10 אחוזים מלח.
נאם פריק פאו של מה-פראנום
ההבדל האמיתי בין המשחות הוא השרימפס המיובשים ומשחת השרימפס, שבגרסה של מה-פראנום נותנים לתערובת הצ'ילי והשמן קצת יותר גוף, ואילו אצל Chua Hah Seng משתמשים בבוטנים לאותה מטרה. זה משנה קצת את המרקם וכמובן שטעמי הדגים פחות מודגשים במשחה עם הבוטנים, אבל כנראה שלא זה ההסבר להצלחה שלה באיסאן. המחיר, הזול בכשני שלישים מהמשחה עם השרימפס, הוא סיבה הרבה יותר סבירה.
עוד לא השתמשתי מספיק במשחה החדשה אבל מה שהכנתי עד כה יצא מצוין, אם יורשה לי להעיד על עיסתי. Chua Hah Seng מיוצרת דווקא במרכז תאילנד (פרובינציית נאקון פאתום. החברה מייצרת גם רוטב דגים) ונמכרת בסיטונות בצ'יינה טאון, בנגקוק. בפעם הבאה שאתם פוגשים יבואן מזון מהמזרח, תמליצו לו לנסות.
תגובות