מרץ 11 2013
קו ג'אם טיימליין
יש מקומות שהופכים לבעלי משמעות בחיינו בגלל צירוף מקרים. בשבילי, קו ג'אם (Koh Jam) הוא מקום כזה. כשהגענו לתאילנד בפעם הראשונה, בשנת 2003, התחלנו את הטיול באי לנטה (Koh Lanta) והופתענו לראות שהסירה הגדולה שבה הפלגנו לשם עוצרת איפשהו באמצע הים, כמה סירות לונג טייל עוצרות לידה וחלק מהתיירים יורדים אליהן ומפליגים לעבר החוף. המחזה היה מסקרן מספיק כדי שנחליט לרדת מהסירה הגדולה אל אחת הקטנות בדרך בחזרה מקו לנטה לקראבי. לגמרי במקרה, הסירה שירדנו אליה השתייכה לגסט האוס שנקרא גולדן פרל (טוב, לא לגמרי במקרה. ישבו בה שני בחורים נאים). הסירה לקחה אותנו אל המקום שמאוחר יותר הפך לפרק בספר שלי, “סאנוק".
כמסופר באותו פרק, תאונת אופנוע אילצה אותנו להישאר באי יותר מהמתוכנן, ובעקבותיה זכינו לבדוק איך הדברים מתנהלים בתאילנד כשקורה משהו גרוע כמו תאונת אופנוע. לתוצאות הבדיקה הכפויה הזאת היה משקל מכריע בהחלטה שלנו לעבור לגור כאן.
חמישה על אופנוע אחד. קו ג'אם 2009
אחרי חמש שנים, במהלך העבודה על הספר, חיפשתי מישהו מדרום תאילנד שיוכל ללמד אותי בישול דרומי. חברים תאים שלחו אותי לבת משפחה שלהם, בעלת גסט האוס במרכז העיר קראבי, אבל היא היתה עסוקה מכדי להתפנות לעניין. אחרי יומיים של התלבטויות החלטתי לנסות להגיע שוב לקו ג'אם ולבדוק מה קורה בגולדן פרל. במקרה הגרוע, חשבתי, אזכה לראות שוב את מאמא קי ומשפחתה הסימפטית. אני כותבת "לנסות" כי זה היה בעונה הגשומה, כשהסירות הגדולות מקראבי אל קו לנטה שובתות ממלאכה, אבל ידעתי שיש מזח נוסף בקראבי שאליו מגיעות סירות לונג טייל מקו ג'אם. את היציאה שלנו מהאי בפעם הקודמת עשינו בסירה כזאת. המזח המדובר נמצא בכפר דייגים מוזנח למראה מחוץ לעיר קראבי, לאם קרואט (Laem Kruat). זה מקום שסוכני נסיעות ונהגים לא רוצים שתדעו עליו, כי הפלגות משם לקו ג'אם יוצאות במשך כל שעות היום בכל עונה שלא תהיה (להבדיל משתי סירות גדולות ביום מהמזח המרכזי בקראבי) ועולות כרבע המחיר מסירה גדולה. עליתי אל אחת הסירות ונחתתי שוב אצל מאמא קי. השהות הזאת במקום הולידה את הפרק הדרומי/מוסלמי של הספר.
הפרק על מאמא קי בספר סאנוק
המסעדה של גולדן פרל בשיפוצים, 2009
פאפא והנכדה בארוחה שאליה הוזמנתי כשהמסעדה היתה סגורה לשיפוצים
מאמא ופאפא מתייצבים לצילומים לספר אחרי מקלחת (ואבקת טלק לפאפא)
החודש החלטתי לנסות להגיע בשלישית לקו ג'אם, בעיקר כדי לתת למאמא קי עותק של הספר. אחרי ויכוח קצר עם הנהג שהתעקש לקחת אותנו למזח המרכזי של קראבי ואז לשכנע אותנו שאין יותר סירות ואנחנו צריכים ללון שם ללילה אחד, הוא הסיע אותנו בפנים חמוצות ללאם קרואט. היציאה מהמזח היתה קשה ובמהלכה נפצעו שני תיירים – לאחת נתלשה ציפורן מהרגל כשעברה מסירה לסירה, והשני נחבל קשות בפניו כשניסה לעזור לדייגים לדחוף את הסירה העמוסה בכיוון הנכון.
כביש עפר מהחוף אל הכפר. כיום הוא מרוצף בטון
בארבע השנים שחלפו מאז הייתי שם לאחרונה הותקן סוף סוף חשמל בקו ג'אם, אירוע ששינה משמעותית את החיים באי. אפילו אצל מאמא קי כבר יש שני חדרי VIP עם מיזוג ומים חמים, אבל כל השאר במטע הקוקוס שבו נטועים הבונגלוס שלה נשאר כשהיה – פשוט ויפה. בעוד המקומות החדשים יותר שנבנו סביבה משרים תחושה של שיכונים בגלל הניסיון לצופף כמה שיותר בונגלוס על שטח מוגבל, אצל מאמא קי המרחק ביניהם נשמר כשהיה, וגם הפרטיות. לא פלא שהמקום היה מלא.
מטע הבונגלוס של גולדן פרל. כמעט לא השתנה בעשר השנים האחרונות
מאמא קי יצאה מהמטבח כדי לבשר לנו שאין חדרים פנויים. בלי יותר מדי גינונים שלפתי את הספר מהתיק ופתחתי אותו בעמוד שבו מופיעה תמונתה וצילומים של האי. בני המשפחה התקהלו כדי לראות. היה מרגש.
למחרת התפנו חדרים בגולדן פרל ועברנו לשם באנחת רווחה. דבר אחד בלבד הטריד אותי, ולא רק במסעדה שלה אלא בכל בתי ההארחה באי: הגודל של המנות. בדרך כלל בתאילנד המנות הן קטנות, מזמינים הרבה מהן וחולקים אותן בין הסועדים. אבל במסעדות הללו לא מנסים לחנך זרים לאכול כמו תאים. המנות הן ענקיות והכל מתוכנן כך שכל סועד יזמין מנה אחת בלבד (למשל, המלצר שואל למי מיועדת המנה במקום להניח אותה במרכז השולחן). מאחר שסירבנו להיכנע למנהג התמוה הזה והזמנו יותר מנות ממספר האנשים בשולחן, מצאנו את עצמנו מתמודדים עם המון אוכל. לא שלא הסתדרנו, אבל זה היה בהחלט מוזר. האוכל עצמו היה מצוין ברוב המקרים. מנת הבית הזכורה לנו לטובה מהביקור הראשון – קציצות עוף מתובלות שנקראות בתפריט No Name, נשארה טעימה כשהיתה. באופן כללי, המאכלים החריפים שהזמנו היו יותר טובים מהלא חריפים, במיוחד כשביקשנו אותם חריפים מאוד.
האופנה האחרונה באי היא צלחת לוהטת (Hot plate) מברזל, שעליה מערימים את מרכיבי המנה ומציתים סביבה אש גדולה עד שהיא מתחממת למעלות רצחניות. המנה מתבשלת במכת החום הראשונית ואחר כך ממשיכה להיצלות על השולחן – הברזל שומר על חום גבוה לזמן ממושך. כמו שאר המנות, גם אלה שבצלחות הלוהטות הן ענקיות. לא הספקתי לצלם את התהליך, אבל כנראה שצריך לשמור משהו לביקור הבא.
עדי זהו גם האי האהוב עלינו בתאילנד! 🙂 בילינו שם שבוע קסום כל המשפחה ואין ספק שהירידה /עליה ה״פירטית״ מהלונג טייל למעבורת היתה חוויה מיוחדת (בעיקר עם שתי הילדות)
בכוונה עיוותת את השם, כדי שאף אחד לאימצא, ולא יגיע לשם? 🙂
במפות זה Koh Jum
אמיר – אתה צודק, במפות האי נקרא Koh Jum אבל זה כל כך מעצבן אותי שאנשים לא יודעים אם לבטא את זה ג'ום או ג'אם, שהחלטתי למנוע את הבעיה בעזרת איות ידידותי יותר. למעשה יש לאי הזה שני שמות: החלק הצפוני נקרא Koh Pu והדרומי קו ג'אם. לו הייתי רוצה להניא ישראלים מלהגיע לשם הייתי מציינת בפשטות שיש שם 90 אחוז מוסלמים. זה כבר היה עושה את העבודה 🙂