מרץ 18 2013
מה אוכלים הגיקים של בנגקוק
כשאני מגיעה לבנגקוק אני מרגישה פרובינציאלית לא בגלל שאני ישראלית בכרך ענק, אלא בגלל הבחירה שלי לגור בפרובינציות נידחות, מהסוג שבבנגקוק אוהבים להתנשא מעליו, ממש כפי שתל אביבים מתנשאים מעל תושבי הדרום. בכל זאת, מדי פעם יוצא לי לעשות את הדבר הנכון מבחינה היפסטרית, גם אם אני לא מודעת לכך באותו רגע. ובינינו, מה יותר היפסטרי מלהיות היפסטר בלי כוונה?
הביקור הראשון שלנו במסעדה הבנגקוקית "סול פוד מהאנאקורן" (Soul food Mahanakorn) היה כשהמסעדה עוד היתה בהרצה. חברי ה-Beer camp של בנגקוק (גיקים, בדרך כלל זרים, שמתגוררים בעיר) בחרו לקיים בה את אחת הפגישות הקבועות שלהם, ומאחר שבמקרה היינו בעיר ובמקרה הכרנו שניים-שלושה מהנפגשים, הלכנו לאכול שם.
סאטה שרימפס עם רוטב בוטנים. צילום מתוך אתר המסעדה
אחרי כמה שבועות, כשהמסעדה יצאה משלב ההרצה אל שלב יחסי הציבור, הבנתי שעוד אשמע עליה ואכן, כך היה. ג'ארט ריסלי, הבעלים האמריקאי, הוא עיתונאי אוכל לשעבר ויש לו בלוג מעניין וכתוב היטב. הוא משתלב בטרנד הבנגקוקי של מסעדות עילית תאיות עם שף זר, שאותו מוליכים השף דיוויד תומפסון ומסעדתו "נאם" (Nahm), ושני טבחים שהתמחו אצלו והקימו את מסעדת בו.לאן (Bo.Lan).
יש בטרנד הזה משהו קצת מטריד – כאילו תאילנד צריכה טבחים זרים שיראו לה איך מבשלים אוכל תאי, ותומפסון אכן ספג קיתונות של ביקורת בנקודה הזאת בדיוק, אבל אם מתנערים מדעות קדומות אפשר להבין (ואף להצדיק) את ההצלחה של המסעדות האלה (בפעמיים שאכלתי ב"סול פוד" המקום היה מלא ואנשים חיכו בתור, ועכשיו ריסלי פותח מסעדה נוספת, איטלקית). למערבי שינסה לפתוח מסעדה תאית בבנגקוק אין שום סיכוי להצליח אם הוא פחות ממבריק. עם זאת, כשמערבי כבר מחליט לבשל תאי אותנטי, הוא דומה למומרים מכל סוג שהוא – יותר קפדן מהמקור. לא אכלתי ב"נאם" וב"בו.לאן", אבל מהביקורות אפשר להבין שגם לשפים שם, כמו לריסלי, יש מספיק תשוקה והתלהבות כדי לבשל כך שאף תאי לא יוכל להתלונן.
מה שהשפים האלה מביאים איתם לבנגקוק זה סטנדרטים אחרים, בחומרי הגלם ובתוצאה האחידה. הבקר בנאם טוק שלהם תמיד יהיה סטייק עסיסי, ואין מצב שתאכל אצלם היום קארי מאסאמן קצת יותר מתוק מזה שאכלת אתמול, או מנתח אחר של בשר.
קאו סוי של סול פוד. צילום מאתר המסעדה
התפריט בסול פוד די קטן, אבל ניכר שכל פריט בו נבחר בקפידה ויש ייצוג לארבעת האזורים הקולינריים של תאילנד. יש סדרת נשנושים שהולכים טוב עם אלכוהול (צלעות חזיר ברוטב תמרהינדי, סאטה שרימפס), יש סלטים מעניינים (סלט פומלה, סלט שמפנון פריך, סלט פרחי בננה) ויש תבשילים כמו של האמא התאית העשירה שמעולם לא היתה לכם: קאו סוי, קארי מאסאמן, טום סאפ, נאם טוק בקר, קנג האנג לה (Kaeng hang le, קארי ממקור בורמזי), נקניקיות מהצפון ומצפון מזרח ועוד.
אבטיח כבוש ב"סול פוד"
מדי פעם יש חריגות מהנורמה התאית, למשל פאד קפאו מכבש מיובא מאוסטרליה (בתאילנד אין כבשים), או תוספת של צ'אטני אננס לצלעות החזיר. בביקור הראשון שלי שם, אחת התוספות היתה אבטיח כבוש ממש כמו זה של האמא הרומנייה שלי. איכשהו, החריגות האלה נעשות בטוב טעם ובהתאמה לטעם המקומי, כך שבאמת אין על מה להתלונן.
חלק גדול מההצלחה של סול פוד קשור לבר שלה. ריסלי ממציא בעצמו קוקטיילים מוצלחים ויש לו מבחר נאה של אלכוהול משובח. אינני מומחית לסמים חוקיים בפורמט נוזלי, אבל את קוקטייל ה-Exile שלהם הייתי חייבת לטעום, ולו רק לשם המדע. הוא עשוי מוודקה, ג'ינג'ר אייל, פרוסות דקות של למון גראס ועלי קפיר ליים חבוטים (כדי להוציא מהם את הארומה), והוא טעים מאוד. ניסיתי להכין משהו דומה בבית עם שמן קפיר ליים במקום העלים, ויצא מצוין.
המקום עצמו עמוס זרים שמתגוררים בבנגקוק ומסתובבים בטוויטר, האקוסטיקה לא משהו והסאונד העיקרי הוא של דיבורים רמים של אמריקאים. מאידך, לראות אותם נהנים ומלקקים את האצבעות זה מחזה נעים. המלצריות יעילות ונחמדות והאווירה היא של באר שכונתי תוסס, בלי פוזות.
בביקור הנוכחי היינו שלושה אנשים והזמנו קארי מאסאמן, נאם טוק בקר, סלט חצילים, סאטה שרימפס, אורז לכולם ושלושה-ארבעה קוקטיילים. הכל היה משובח, ובעיקר סלט החצילים, שקושט בחתיכות קטנות ופריכות של חזיר, והנאם טוק, שהיה ורדרד מבפנים – משהו שעובד טוב רק עם נתח מובחר (Flank steak) של בקר. הכל ביחד עלה 2500 באט (כ-310 שקל). חוששתני שזה המחיר היקר ביותר ששילמתי אי פעם על ארוחה בתאילנד, אבל עוד חזון למועד: אוכל לשבור את השיא הזה בקלות אם אגיע אי פעם ל"נאם" (כ-2000 באט לאדם, בלי אלכוהול) או ל"בו.לאן".
מקווה שקיבלת סודה עם האבטיח הכבוש.
כתבה נהדרת, בכלל אין על הבלוג הזה 🙂
שלומי.