יולי 15 2013
הרוחות השמחות של דן סאי
הנסיך ההודי וסנדארה (Vessandara) שב לביתו אחרי שהוגלה ממנו כעונש על שנתן במתנה את אחד הפילים המלכותיים. קבלת הפנים שנערכה לו היתה אירוע כה משמח, עד שאפילו המתים השתתפו בו. לימים עזב הנסיך את ביתו בחיפוש אחר הארה, וחזר בתור מי שאנו מכירים כבודהא. פי טה קון (Phi ta khon) הוא פסטיבל שנתי הנערך בפרובינציית לוי (Loei) שבצפון מזרח תאילנד, ומטרתו לשחזר את קבלת הפנים המשותפת שערכו התושבים ורוחות המתים לנסיך.
רוח על עגלה מקושטת פרחים בתהלוכה
התאריך הרשמי של האירוע הוא מהגמישים ביותר שנראו אי פעם: בין מרץ ליולי, והוא נקבע על ידי שני מדיומים ידועים מהפרובינציה. השנה הם עשו בחירה מצוינת מבחינת מזג האוויר, שהיה מושלם לגמרי, אבל לא מהבחינה הכלכלית. התאריך נקבע לאמצע השבוע, לכן כמעט לא הגיעו אליו מבקרים מרחבי תאילנד (יחסית לשנים שבהן הוא נערך בסוף שבוע). בשבילי זה דווקא היה משמח, כי לא נאלצתי לעמוד בפקקי תנועה בדרך, הצפיפות באירוע היתה בדיוק במידה הנכונה ואפילו מצאתי מקום לינה למרות שאתרי הבוקינג הראו תפוסה מלאה.
פסטיבל פי טה קן לא מתקיים, כפי שניתן היה לצפות, בעיר הבירה של הפרובינציה אלא במחוז דן סאי (Dan Sai), שנמצא במרחק 90 ק"מ מהבירה. אם באים מבנגקוק אפשר לקחת טיסה ללוי ומשם לעלות על אוטובוס או מיניבוס לדן סאי (שעה וחצי נסיעה). בתקופת הפסטיבל (שנמשך שלושה ימים) כל מיניבוס נדחס עד אפס מקום, כולל שרפרפי פלסטיק במעבר שבין הכסאות. הנסיעה לא מאוד נוחה, אבל אף אחד לא סיפר לי כמה הדרך יפה – לוי היא פרובינציה הררית ולטעמי הנופים שם מרשימים כמעט כמו אלה של צ'יאנג ראי וצ'יאנג מאי.
דן סאי. הרים, עמקים ונהרות
בדרך לפסטיבל עשיתי הפסקה של לילה בעיר המחוז לוי. העיר מוקפת הרים מיוערים ומצטיינת במבחר גדול של מלונות חדשדשים ומצוקצקים במחירים ממש סבירים (700 באט ללילה) ובמיקום מרכזי ונוח. במלון שבו שהיתי אפילו היו אופניים בחינם לאורחים.
מלון Muan Manee, לוי
בשוק הערב היתה אווירה קצת מדוכדכת – מאוחר יותר הבנתי שהם ציפו למאות תיירים וקיבלו רק אותי כך שאכזבתם היתה מובנת.
בכל מקרה, צילמתי שם כמה דברים מעניינים (עכבר מעל הלינקים האפורים יראה לכם את התמונות): קארי חמוץ (Kaeng som) עם פרחים (Dok kae). הפרחים הם לאכילה וטעמם קצת מריר. מה עוד: מקרלים קטנים צלויים בעלה בננה ומחוזקים בצ'ילי, ומיאנג קאם מצוין, מגולגל בעלה (של צמח מטפס שנקרא גפן הבטל) ומשופד על קיסם ארוך. בתוך העלה יש כל כך הרבה מרכיבים שכדאי שתקראו את הפוסט המוקדש למאכל הזה.
מיאנג קאם על מקל
עוד בשוק הערב של לוי: מרק שלא ראיתי בשום מקום אחר, עשוי מכבד עוף. לצערי הרב לא טעמתי אותו אבל הוא נראה מבטיח.
בצהרי יום המחרת הגעתי לדן סאי בדיוק עם תחילת המצעד. רוחות הסתובבו בכל מקום והצטלמו בשמחה עם הצופים, רקדו איתם והפגינו מצב רוח טוב, שנגרם בחלקו בעקבות שתיית אלכוהול. עקבתי אחרי רוח אחד שהתנדנד בחצר המנזר עד שנפל אפיים ארצה. שני אנשים ניסו להרים אותו אבל הוא המשיך ליפול.
רוח מתנדנד בחצר המנזר
אפיים ארצה
הכפר שבו נערך הפסטיבל נמצא די גבוה בהרים, כך שנשבה רוח קרירה רוב הזמן. השמים היו די מעוננים כך שהשמש לא שרפה את המשתתפים. עם זאת, אפשר היה לראות שחלק מהצועדים – בעיקר ילדים – קצת סבלו מהחום, בעיקר אם היתה להם תחפושת כבדה לסחוב.
הבופלו הימני כמעט התעלף. השני התיישב לידו כדי לעזור
רוחות רבות צוידו בזרגים גדולים מכל סוג אפשרי – חלקם השתלשלו מהתחפושות וחלקם היו מגולפים בעץ ונישאו בידיים. נשים חסודות ניגשו לרקוד עם נושאי הזרגים ואמהות שלחו את ילדיהן הקטנים להצטלם איתם, כאילו לא היו טאבואים בעולם.
ילד קט מוטרד מינית על ידי רוחות חמושות בזרגי ענק. מימין: אמא מצלמת
רק אחרי כמה שעות של צפייה בתהלוכה הבנתי ממה עשויות המסיכות: סלי אידוי לאורז דביק, שהקצה החרוטי שלהן הוכנס פנימה. להצתה המאוחרת אחראית הקידמה בכבודה ובעצמה, שגרמה לי להידבק למצלמה במקום להסתכל באופן ישיר על מה שמתרחש כמה סנטימטרים ממני. אני יכולה רק לנחש איך האירוע הזה נראה לפני שלכולנו היו מצלמות, ואין לי ספק שהיו בו הרבה יותר רקדנים והרבה פחות צופים פסיביים, שלא רק שאינם משתתפים בחגיגה, הם (כלומר אנחנו) גם עסוקים למחצה במשהו אחר.
רוחות נעמדות לצילום משותף
למחרת היום הזדמן לי טרמפ באוטו שכור עד ביתי שבנונג קאי. בכוונה בחרנו בדרך הארוכה שעל הנהר (כ-600 ק"מ על כביש 211) ולא במסלול המקוצר העובר דרך אודון תאני (כ-320 ק"מ), וזו היתה החלטה משתלמת ביותר כי מדובר בדרך יפהפיה. עברנו גם דרך העיירה צ'יאנג קאן לארוחת צהריים מצוינת על גדת הנהר.
פילים וחייזרים בגן העצים המפוסלים
בהמשך התבלבלנו קצת והגענו בטעות לכביש שלכל אורכו יש עצים מפוסלים בצורות שונות: דינוזאורים, דולפינים, פילים, ג'ירפות ועוד. זה היה די מפתיע, כי הנהגים המקומיים מעולם לא הסיעו אותי בכביש הזה לפני כן ואפילו לא ידעתי על קיומו. לכל אורך הדרך מדן סאי ועד נונג קאי משפצים כעת את הכביש ובונים גשרים חדשים, כך שאולי בשנה הבאה הנסיעה תארך קצת פחות משמונה שעות. כך או כך, זה טיול שווה ומומלץ.
איזה כייף לקרוא את הסיפורים שלך.
תודה.
מחכה לסיפור הבא, מיכל
איזה פוסט מקסים!!!
והכל נראה כל כך יפה וטעים!!!
אכן היה מקסים ביותר. מצטרפת להמלצה להגיע לפסטיבל בשנה הבאה וגם
לנסוע בדרך היפה הזו, עד לנונג קאי.
עדי, הבלוג מרתק! עפתי על הפוסטים שלך.. פדיחה לספר כמה זמן עבר מאז שהייתי בתאילנד בכלל, ובאיסאן בפרט, ובנונג קאי ולואי עוד יותר בפרט (24 שנים). טיילנו אז יותר מחודש בצפון מזרח תאילנד, וזה היה החלק הכי מקסים בתאילנד מבחינתי. היה רק גסטהאוס אחד בנונג קאי, מהמם, על הנהר וישבנו בו שבוע. אבל היה לנו זמן ולא מיהרנו לשום מקום ומרווח הטעות שלנו היה אינסופי כי שום דבר לא היה טעות, רק הרפתקה. ועכשיו גדלנו והתמלאנו במחויבויות, ואנחנו חושבים על טיול עם שלושת המתבגרים שנולדו מאז, לשבועיים שלושה בקיץ הבא. ואני מתלבטת איך נכון לעשות אותו – מאוד מזדהה עם גישתך בנוגע לתפסת מרובה ולטיולי כוכב, אבל הצרכים המגוונים של הרבה בני משפחה, והמרחקים הגדולים כן מרתיעים אותי קצת. מה תאמרי?
חמוטל, תודה על המחמאות. באופן כללי, כשיש קבוצת מטיילים בעלי צרכים שונים, לדעתי הכי קל להתאחסן במקומות שקרובים למרכזי תיירות שבהם יש הרבה סוגים של פעילויות, אבל לא ממש בתוכם. יש המון מקומות בטווח של חצי שעה-שעה נסיעה מאתרי תיירות מרכזיים כמו צ'יאנג מאי, פוקט או חוף אאו נאנג בקראבי, שבהם אפשר ליהנות מהשקט, מהטבע ומהאווירה הלא תיירותית, ולצאת מהם לפעילויות שונות.