אפריל 03 2014
וייטנאמי בנונג קאי
אחד הדברים שהעיר נונג קאי מפורסמת בזכותם הוא האוכל הווייטנאמי המשובח שלה. יש הגורסים שהוא טעים אפילו יותר מזה שבווייטנאם, אם כי יש לי הרגשה שזו הגזמה פראית. הסיבה העיקרית למוניטין האלה היא מסעדה וייטנאמית גדולה בשם Daeng Namnuang, ששוכנת על הטיילת שעל המקונג. אמרתי מסעדה? התכוונתי אימפריה. רק לאחרונה, למשל, רכשו בעלי המקום שטח מהיקרים ביותר בעיר (על הנהר) כדי שישמש מגרש חניה (שני) ללקוחות. בנוסף למסעדה הגדולה שעל הטיילת יש להם עוד מסעדה צפה על הנהר, שמשמשת אותם בסופי שבוע ארוכים ובחגים.
החלק הצף של "דנג נאם-נואנג"
קבוצה גדולה של עובדים מתנחלת מדי יום תחת הסככה שמול המסעדה, ושם הם יושבים וצוררים דברים בשקיות עד שעת הסגירה (המוקדמת): שבע וחצי בערב.
מה צוררים הוויטנאמים? מסתבר שהמסעדה היא רק חלק קטן מהעסק, שמתבסס על חבילות מוכנות של מאכל אחד בלבד: נאם-נואנג (Namnuang). זהו סט חביב שכולל כדורי חזיר צלויים שנראים קצת כמו קבב, אטריות אורז קרות, חבילת ניירות אורז יבשים חתוכים למלבנים קטנים, חסה, עשבי תיבול וחתיכות קטנות של בננות ירוקות, צ'ילי טרי, שום, מלפפון ומנגו ירוק או קרמבולה. שני הרטבים – רוטב בוטנים מתקתק ורוטב צ'ילי חמוץ – מגיעים באריזות ואקום עם לוגו המסעדה. משרים את נייר האורז במים קרים לכמה שניות, ממלאים אותו בכדורון בשר ובמעט משאר המרכיבים, סוגרים ומכניסים את החבילה לפה בשלמותה.
נאם-נואנג. מהמוצרים הידועים בפרובינציה
אריזות הנאם-נואנג המוכן לאכילה נשלחות מדי ערב ברכבת לבנגקוק ולחלקים אחרים של תאילנד, ולמסעדה יש גם צי מכוניות שמפיץ את המוצר בפרובינציות השכנות. כל מי שמגיע לביקור בנונג קאי מרגיש חובה לאכול ב"דנג" ולקנות כמה אריזות מוכנות לחברים בבית, אבל מי שגר כאן יודע: זאת לא המסעדה הוייטנאמית הכי טובה בעיר.
למען הסר ספק, אני אוהבת מאוד אוכל וייטנאמי. עם זאת, כמעט בכל ארוחה כזאת אני נשארת עם תחושה של "אוקיי, נחמד, ועכשיו איפה האוכל?". אני מניחה שזה קשור לצורת ההגשה של הפחמימות בארוחה: ערימות קטנטנות של אטריות אורז קרות, ניירות אורז שבהם עוטפים כל מיני דברים, קרפים ממולאים מבצק אורז טרי, ואף צלחת של אורז לבן לרפואה, כמו שהתרגלתי עם האוכל התאי. רוב האכילה מתבצעת באצבעות, כל הזמן צריך לזכור מה טובלים באיזה רוטב, יש המון לוגיסטיקה על השולחן וההרגשה בסוף הארוחה היא של נשנוש מאסיבי.
ב"דנג" יש תפריט קטן למדי, שכל כולו מאכלי אצבעות. האוכל טעים אבל יש הרגשה של פס ייצור גם בבישול וגם בשירות. אכלתי במסעדות וייטנאמיות טובות הרבה יותר במוקדהן (עוד עיר תאית על המקונג, הידועה באוכל הוייטנאמי שלה) ואפילו בטראט הדרום מזרחית, שבכלל לא נמצאת בכיוון של וייטנאם.
דנג. שיפודי העץ מקורצפים ומונחים לייבוש לפני שימוש חוזר
המתחרה הכי מוצלחת של "דנג" בנונג קאי שוכנת ליד הכביש המהיר שיוצא מגשר הידידות ונקראת “טאנאקורן” (Tanakorn). היא שייכת לבני זוג שעושים הכל בעצמם ויש לה תפריט סופר-מגוון, יחסית לדנג ולמסעדות וייטנאמיות אחרות בתאילנד. הנה מה שאכלנו שם בביקור האחרון.
נאם-נואנג של "טאנאקורן"
נאם נואנג, כי אי אפשר בלעדיו בארוחה וייטנאמית. אחת התוספות כאן היתה חתיכות קטנות של קרמבולה שתרמו חמצמצות שמייבשת את החניכיים (כאילו שהבננות הירוקות לא מספיקות). כמו תמיד בארוחה וייטנאמית, הקערה הגדולה ביותר על השולחן היא זו של החסה ועשבי התיבול (נענע, נענע וייטנאמית, בזיליקום, כוסברה ועוד), שאוכלים עם כל המנות וביניהן, בדיוק כמו במסעדה פרסית.
"פיצה". הומור וייטנאמי
אחד השלאגרים של “טאנאקורן” הוא מאכל שלא ראיתי במקומות אחרים – "פיצה” וייטנאמית. לוקחים שני עיגולי בצק קלויים עם שומשום שחור (מעדן פופולרי בנונג קאי), וביניהם שמים שכבה של אטריות אורז טריות רחבות ובשר חזיר טחון. חותכים למשולשים ומגישים עם רוטב צ'ילי מתקתק עדין.
פצצה בטיגון עמוק
פצצת שרימפס: קציצות מעוצבות מתערובת טחונה של שרימפס וחזיר, מוגשות עם סירופ סוכר שקוף.
ספרינג רול
קלאסיקה וייטנאמית נוספת שהזמנו היא ספרינג רולז מנייר אורז דביק דקיק, שגולגל בכמה שכבות. המילוי כלל אטריות זכוכית, גזר, ביצה ובשר טחון ובצד הוגש רוטב צ'ילי מתוק.
דיונון מוקפץ
סקוויד מוקפץ עם בצל ירוק ובצל לבן. לשם שינוי, הנה מנה שמוגשת בלי קערית רוטב לצידה, אבל איפה האורז הלבן כשצריכים אותו?
חזיר במרינדת למון גראס
אחד מכוכבי הארוחה היה מנה של פיסות חזיר שחומות, שהושרו ונצלו במרינדה של למון גראס והוגשו עם אטריות אורז דקיקות וקרות, קערית חמוצים (כרוב, גזר) מתקתקים, פיסות קטנות של מלפפון, קרמבולה ובננות ירוקות, ורוטב צ'ילי עם שומשום.
סלט עוף
סלט העוף של המסעדה הוא טוויסט וייטנאמי על סלט מערבי. הוא כולל חסה, עגבניה, מלפפון, בצל לבן, רצועות דקות של עוף מבושל, בוטנים מרוסקים ורוטב חמוץ-מתוק עם מרקם של מיונז דליל.
Pak Mor. מעדן
עוד מנה נפלאה שאסור לדלג עליה נקראת Pak mor (אתם מבינים למה אני לא כותבת את זה בעברית) – כיסנים טריים מבצק אורז דליל, ממולאים בתערובת מתקתקה וקרמלית שעשויה, למרבה ההפתעה, מגזר לבן מיובש. על הכיסנים שופכים רוטב מחלב קוקוס ומקשטים בצ'ילי טרי ובשום מטוגן פריך.
קנג סום וייטנאמי. נוסטלגיה לצ'ורבה
מבחינתי יש סיבה אחת לחזור שוב ושוב ל"טאנאקורן" – הקארי החמוץ שלהם. זוהי גרסה וייטנאמית לקנג סום התאי (Kaeng som), שעשויה עם דג, עגבניות, שמיר ובצל ירוק. בניסיון להבין מדוע התמכרתי דווקא למנה הזאת הגעתי למסקנה שהיא לוחצת לי על בלוטות הנוסטלגיה ומזכירה לי שני מרקים רומניים שאכלתי הרבה בילדותי: צ'ורבה דגים ומרק עגבניות עם אורז – שניהם עם שמיר, כמובן. כדי לספוג את הקארי החמוץ לא היתה ברירה אלא לאתגר את בעלי הבית ולהזמין קערת אורז מאודה. לשמחתי הם עמדו בזה בכבוד.
ה"פיצה" הזכירה לי שגם בזנזיבר שבאפריקה נתקלתי בפיצה מקומית שלא היתה כלל וכלל פיצה – זה היה בצק שהכנתו דמתה לבננה לוטי מתאילנד, רק שהמילוי כלל מעט בשר טחון, ירקות, ביצה וגבינה, ולמעלה במקום הרוטב שוקולד או חלב מרוכז קישטו באותה צורה עם רוטב צ'ילי.
כל יבשת וה"פיצה" המשונה שלה…