אוגוסט 12 2014
בדרכי נועם לאורך הנהר
יש כמה מסלולים בתאילנד שלא חשוב כמה פעמים אעבור בהם, הם אף פעם לא נמאסים עלי. רוב המסלולים האלה נמצאים באזורים שבהם הטבע שולט ביד רמה, לכן תמיד יש בהם משהו חדש. אזורים עירוניים, להבדיל, משתנים הרבה יותר לאט, הם מוגנים יותר ולכן מושפעים פחות משינויי העונות, ורוב מה שזז בהם הוא פרי החלטה אנושית.
מסלול בלתי-מאיס כזה הוא הדרך בין העיר טראט לגבול קמבודיה. בכל רגע נתון פורחים בו עצים אחרים, בעונה הגשומה מופיעים מפלים יש מאין, וצבע הים משתנה כל הזמן. מסלול נוסף הוא בין שמורת הטבע קאו סוק בסוראט תאני (Khao Sok, Surat Thani) לבין החוף בפאנג נגה (Phang nga).
החודש צירפתי שני מסלולים נוספים לרשימה המכובדת. האחד הוא בין הפארק הלאומי קאו יאי ותת המחוז וואנג נאם קייאו (Wang Nam Khiao) בפרובינציית נאקון רצ'סימה (Nakhon Rachasima), המכונה גם קוראט (Korat). אכתוב עליו כאן בקרוב.
השני, שבו אעסוק הפעם, הוא לאורך המקונג בין העיר נונג קאי והעיירה צ'יאנג קאן שבפרובינציית לוי (Loei). את המסלול הזה עשיתי כבר כמה וכמה פעמים, בין השאר כדי לבקר בפסטיבל הרוחות פי-טה קון, אבל החודש יצא לי לעצור בדרך בכמה מקומות שטרם הייתי בהם.
אטריות סן לק בתה-בו
תחנה ראשונה: מפעל אטריות בעיירה תה-בו (Tha Bo), כ-25 ק"מ מערבית לנונג קאי. באחד הסיבובים הקודמים עצרנו במפעל לייצור דפי אורז עגולים בעיירה הסמוכה סי צ'יאנג מאי (Si Chiang Mai), הנחשבת ליצרנית איכותית ומוצריה ידועים בכל תאילנד. תה-בו ידועה באיזור בזכות אטריות האורז מסוג סן לק (Sen lek). הגענו ביום גשום והמפעל שבת ממלאכה – בסוף תהליך הייצור צריך להניח את האטריות לייבוש בחוץ, ואם אין שמש אי אפשר לעבוד.
אטריות מנסות להתייבש, רגע לפני הגשם
בכל זאת, בחצר המפעל עמדו כמה משטחי ייבוש עמוסים, ובעל הבית השקיף בדאגה על העננים בניסיון לנחש מתי עליו לרוץ ולכסות את האטריות.
בינתיים, הוא שאל את נהג המונית שלנו לאן אנחנו ממשיכים והמליץ על מקום שלא הכרתי – מנזר ארניה באנפוט (Aranyabanpot), שמצריך סטייה קלה דרומה מהכביש שעל הנהר.
מנזר ארניה באנפוט
זה מנזר שהוא וואו לגמרי, כל כך וואו שאפילו הבחירה בחיה הכי מפחידה עיני – עכברוש – כנושא המרכזי של המקום – לא הצליחה להפריע.
עכברושים שומרים על הצ'די המרכזי
עוד שומרים
הצ'די המרכזי בארניה באנפוט, מוקף בבריכות לוטוס ושושני מים
ראש המנזר המנוח, שפסלו הוצב במבנה יפהפה ומקושט, היה תלמידו של ראש המנזר החשוב ביותר באיזור, וואט הין מאק פן (Hin Mak Pen), שהיה היעד הבא במסלול.
וואט הין מאק פן. רטוב
גשם כבד החל לרדת דקות ספורות אחרי שהגענו למנזר, השוכן במיקום מעולה על גדת הנהר. חמקנו מהגן היפה והמטופח אל מבנה מקורה מעל הנהר וצפינו ביובש ובביטחון בזרם המים האדיר ובלאוס שמהעבר השני.
עם הגב לנהר, הבודהא
התחנה הבאה היתה "מפל" תאן טיפ (Than Thip), והמרכאות הן כי זה לא ממש מפל, אלא שטח של בריכות לא עמוקות שאפשר להתרחץ בהן בנחת.
תאן טיפ. משתכשכים
כמובן שליד הבריכות, שהן יעד חביב על פיקניקאים מהסביבה, יש שוק אוכל קטן. נמשכנו בחבלי קסם אל האשה שהכינה קאנום קרוק, המכונות בעברית חביתיות קוקוס.
קודם כל משמנים את התבנית בעזרת מקל במבוק
בדרך כלל הן ממולאות במעט תירס או בקוביות טארו מבושל או בבצל ירוק קצוץ, אבל לגברת הזאת היה שטיק אחר: חביתיות בלי מילוי, עם בלילה שהכילה תמצית פנדן ותרמה צבע ירוק וניחוח ונילי מצוין.
שופכים את בלילת הקוקוס המבושמת לתבנית
לזכותה ייאמר שבניגוד למכיני קאנום קרוק אחרים, היא לא מיהרה להוציא את החביתיות מתבנית השקעים (שהונחה על גבי דלי חמר עם גחלים) רק בגלל שיש לקוחות. היא חיכתה בסבלנות, הורידה מהאש רק כשהן היו עשויות היטב, והניחה בסלסלה מעלי בננה.
הופכים רק כשהתחתית השחימה
ההמתנה השתלמה וכולנו הצטערנו שלא קנינו עוד כמה סלסלות.
קאנום קרוק מהטובים שטעמתי
מן הבריכות והשוק המשכנו אל צ'יאנג קאן, אבל הנהג מלא ההפתעות עצר קודם בשוק קטן ומעניין שנמצא כ-20 ק"מ לפני העיירה. על גדת הנהר ישבו כמה נשים שמכרו צמחי/שורשי/גזעי רפואה שונים, קמיעות, קרני קרנפים (השד יודע מאין ואם הן אמיתיות), שמנים ארומטיים ותרופות מסורתיות. ממול, בשורת סככות שהגנו עלינו מעוד גשם שוטף שהחל פתאום, מצאנו קפה תאי מסורתי מצוין (Cafe boran), ממתקים בעבודת יד ואטריות קאנום ג'ין (Khanom jin) עם תמציות צמחיות צבעוניות: כתומות מגזר, כחולות מעלי אנצ'אן (dok Anchan) וצהובות מאין לי מושג מה.
צפרדעים, ברביות ולנין משגיח מלמעלה
בחנות של אמן מקומי נחשפנו לתצוגה מעניינת של צפרדעים פעלתניות מפימו + מבחר מרשים של בובות בסגנון ברבי + תמונה של לנין (מצד שמאל למעלה), שאליה שמתי לב רק כשפתחתי את התמונות על המחשב. ללא ספק השפעה חזקה של הקומוניזם בלאוס (הנה דוגמה נוספת מצ'יאנג קאן, פסל של מאו טסה טונג).
הגענו לצ'יאנג קאן בסביבות ארבע אחה"צ, מה שהתברר כשיחוק, כי בפעם הקודמת הגענו מוקדם יותר ורוב החנויות ברחוב הראשי עוד לא נפתחו. אכלנו ארוחת צהריים מצוינת על הטיילת ויצאנו לשופינג רצחני בין החנויות היפות של העיירה. סיימנו בבירת ג'לי (Jelly beer), טריק חדש כשכובש את תאילנד לאחרונה: בקבוקי בירה בחבית עץ דקורטיבית שמסתובבת על ציר. בתוך החבית יש קרח ומלח גס, שמונע מהבירה לקפוא גם כשהמים יורדים מתחת לטמפרטורה של 2.7- מעלות (למיטב הבנתי, טמפרטורת הקפיאה של בירה), ואמור לתת לה מרקם של ג'לי קצפי. אני כותבת "אמור" כי מה שקיבלנו היה בסך הכל בירה קרה מצוינת עם קצת דאווין בזוק מלמעלה.
קצת התבאסתי לגלות שמרצפים מחדש את הטיילת בעיירה, ומחליפים את האקרשטיין הפרקטי והלא חלקלק בשיש אפור ועצוב. מאידך, לכל אורך הטיול ראינו חתיכות של טיילת שנבנות לאיטן בעיירות השונות שעל גדת הנהר, עד שאולי אינשאללה יתחברו יום אחד למסלול אחד ארוך שאפשר לעשות עם אופניים.
הנסיעה לאורך המקונג באיזור הזה מעלה שאלה אחת טורדנית: איך ייתכן שהוא לא הפך לאחת האטרקציות המבוקשות ביותר בתאילנד? התשובה נעוצה בכביש הצר, אבל גם בתחום הזה נעשים פה ושם מאמצים לשפר ולהרחיב. אין ספק שהחמצה כזאת של הזדמנות כלכלית-תיירותית לא היתה מתרחשת באזורים שאינם איסאן (צפון מזרח תאילנד), וכסף גדול כבר היה זורם אם היה זה מסלול בדרום, בצפון או במרכז. בינתיים השקט הוא חלק מהקסם והביזנס העיקרי הוא חקלאות. אולי לא צריך לייחל ליותר.
אוי,הקאנום קרוק הזה מפתה בטירוף אבל רחוקקקקקק.
את חוגגת את החיים אחותי,איזה השראה.