הזכרתי כאן לא מעט פעמים שבתאילנד לא אוהבים אורז חום. הוא נחשב לנחות בטעמו ואינו סופג טוב את טעמם של התבשילים שמוגשים איתו, לכן הוא נאכל בעיקר על ידי אסירים. חוסר ההתאמה של האורז המלא לאוכל התאי הוא בעייתי לשוחרי הבריאות המקומיים ולכל מי שמנסה לעקוב אחרי אופנות בריאותיות מהמערב. אורז היסמין הלבן של תאילנד אינו זוכה להערכה גדולה בסצינה הבריאותית, מעצם העובדה שהוא אינו אורז מלא.
רוב שוחרי הבריאות כאן מסתפקים באורז מעורב – לבן מלוטש ואדום מלוטש חלקית – וקינוחים מאורז דביק מלא, שחור ואדום. לכן אפשר להבין את הלחץ של המרכז למדעי האורז שבאוניברסיטת קאסטסארט (Kasetsart) לפתח זן של אורז שהתאים יוכלו לאהוב בלי ללטש אותו תחילה. הם השקיעו בכך ארבע שנים, והתוצאה היא זן חדש שנקרא רייסברי (Riceberry).
הרייסברי הוא בצבע סגול-שחור עמוק ולפני הבישול הוא דומה מאוד לאורז דביק שחור. אחת הדרכים להבדיל ביניהם היא האריזות המושקעות של הרייסברי, שמתהדרות גם בכיתובים באנגלית, והמחיר הגבוה – כ-90 באט לקילו. הדביק השחור עולה כ-35 באט לקילו.

רייסברי

מכירות הרייסברי מקודמות בעזרת מונח הפלא "סופר-פוד" (מזון-על), שמאפשר תמחור גבוה מאוד גם למאכלים הבסיסיים ביותר. לזכותו עומדת תכולה גבוהה יחסית של מינרלים וחומצת אומגה 3.
ניסיתי את האורז והוא באמת טעים מאוד: קליל ואוורירי, בלי טעמי האבק שמאפיינים אורז חום גם אחרי שטיפה יסודית, והוא מסתדר טוב עם רוב סוגי התבשילים. הוא גם נהדר להקפצה (כשהוא מבושל ומקורר) ויוצר מנות עם צבעוניות נהדרת. עם זאת, לא נראה שהוא יוכל להחליף לגמרי את האורז הלבן בתפריט היומי שלי. אין דבר נפלא יותר מריח של אורז יסמין שזה עתה בושל, והוא עדיין האורז שהכי מחמיא לאוכל שסביבו בלי לגנוב את ההצגה. ואת זה, עם כל הכבוד, אין לרייסברי. פעמיים-שלוש בשבוע – למה לא.
לאחרונה החלו לייצא מהאורז מוצרים נוספים, כמו גלידת נבט רייסברי (טעמתי. נחמד).

גלידה מנבט אורז רייסברי

פיילין מבלוג האוכל הנהדר "הוט תאי קיטשן" הכינה וידאו על האורז.

כתובת טרקבק | RSS תגובות