ינואר 20 2018
עוף טופיק
זה לא פוסט על אוכל.
בערך שנה אחרי העלייה לתאילנד שמתי לב לתופעה מוזרה: שירים מסוימים, שבשום אופן לא הצלחתי להבין למה דווקא הם – נתקעו לי בראש למשך ימים, שבועות וחודשים. בדרך כלל, המנגנון של שירים שנדבקים ולא עוזבים הוא די ברור: קודם כל צריך טריגר – כלומר לשמוע את השיר. אחד הסיוטים הגדולים בחיי הוא לשמוע במקרה את "זומבי" של הקרנבריז, לצערי שיר פופולרי מאוד בתאילנד. אם זה קרה, אצטרך לשמוע המון מוזיקה אחרת כדי למחוק את הזיכרון. אני מזכירה את "זומבי" למרות שזה עולה לי בבריאות, משום שזו דוגמה מצוינת לשיר שנולד דביק, עם פזמון המנוני שכולל רק מלה אחת וכל השאר הוא געיות עזים שחוטות. מספיק שמישהו יגיד את המלה זומבי ואתם אבודים.
אבל השירים שנדבקו לי למוח בשנתי הראשונה בתאילנד היו הכל חוץ משירי-דבק. זו היתה תערובת מבלבלת של שירים ישראליים ששמעתי ברדיו הישראלי ובגן הילדים, שירים שהופיעו בתקליטים ובדיסקים שהיו ברשותי בעבר, וקטעים עדכניים יותר בפורמטים דיגיטליים שונים. לכאורה, לא היה להם שום דבר משותף.
כך זה נמשך במשך כשנתיים בלי שהיה לי ניצוץ של הבנה למקור התופעה.
אחד השירים הראשונים שעזרו לי לפענח את העניין היה שיר אזוטרי של ג’וני מיטשל, Chinese cafe. ראשית, ידעתי שהפעם האחרונה ששמעתי אותו היתה לפני שנים רבות. כאילו, אם כבר נדבק לכם שיר של ג'וני מיטשל לראש, לא סביר יותר שזה יהיה אחד הלהיטים הגדולים שלה, ולא שיר שדי קשה לפזם? אז חשבתי שאולי משהו בטקסט, שעוסק בהזדקנות, הוא הטריגר שהופך את השיר לתולעת-מוח. השורה "אנחנו נראות כמו האמהות שלנו" היתה פתיון שמן במיוחד, וזה היה בשנה שבה אמא שלי מתה.
שמתי לב שהחלק שממנו השיר מתחיל להתנגן לי בראש הוא תפקיד הבס היפה והמלודי. שיערתי שלאור עברי כבסיסטית וההרגל לשמוע ולשנן קודם כל את הבס ואחר כך את השאר, טבעי שזה יהיה החלק הדביק בשבילי – מה עוד שהוא פותח את השיר. ביג מיסטייק.
שיר נוסף שנדבקתי בו באותה תקופה וחידד את מוזרותה של התופעה היה Boy with a problem של אלוויס קוסטלו. שוב תהיתי למה דווקא השיר הזה של קוסטלו, שאת הדיסקוגרפיה שלו אני מכירה כמעט בעל פה ויש לו להיטים גדולים הרבה יותר, ואחר כך חשבתי שאולי זה קשור לטקסט.
בהמשך היו שתי פריצות דרך חשובות. שמתי לב שהתופעה מתרחשת כמעט תמיד כשאני במטבח, שגובל בחצר של השכנים, ושזה קורה בדרך כלל בשעות הבוקר, או אם לדייק, מארבע עד תשע בבוקר.
בוקר אחד זה היכה בי. מהו הדבר ש-100 אחוזים מהשכנים בתאילנד מחזיקים בחצר? ואז התרנגול של ג'וני מיטשל התעורר וקירקר את הליין של הבס, והתרנגול של קוסטלו תרם חתיכה מליין הפסנתר, והכל התברר.
במקום מגורי הנוכחי יש תרנגול אחד ששר משהו מתוך "גוליית", עוד לא הצלחתי לברר איזו חתיכה מהשיר בדיוק, אבל ברור שאין שום סיבה אחרת שהשיר הזה יידבק אלי (חוץ מהעובדה שזה שיר מבריק, והודות לתרנגול זכיתי להתפעל מחדש מהכישרון המילולי האדיר של דני סנדרסון).
תרנגול נוסף אוהב לפזם משהו מתוך "שנות התשעים” של משינה, והתרנגול החביב עלי שר את “אלפבית סטריט" של פרינס.
זיכרונות וגעגועים ללול התרנגולת והתרנגולים בחצר ביתי.
תודה (:
כתבתי את הפוסט כי באיזשהו מקום אני מקווה שאנשים יתחילו לשים לב שזה קורה גם להם, גם אם הם לא גרים ליד לול. זה יכול להיות כל מקור של צליל שחוזר על עצמו. חברתי מקו צ'אנג, למשל, התלוננה בפני שמאז החלה לצאת לצעדות בוקר על החוף – באוגוסט – התחילו להיתקע לה בראש שירי כריסמס מאוסים. הצעתי לה לבדוק מה מקרקרים בסביבה והציפורים האשמות נמצאו.
אני מתעוררת בבקרים מסויימים, עם שיר דבק בראש. יכול להיות שאלה הציפורים שמעירות אותי ובאותה הזדמנות גם מעירות זכרון של שיר?
אנה, אם מתקיימים התנאים שמניתי למעלה, בהחלט ייתכן שזה בא מהציפורים. אם כי קצת קשה לבדוק ולהוכיח אם זה קורה כשישנים.
ייהההה. אני בג'וני מיטשל עכשיו. איזה צמרמורות וזכרונות בכל הגוף. מהתקופה שלנו יחד כשותפות אני חושבת.
Nothing lasts for long- נראה לי שזו השורה שתידבק לי עכשיו.
אצלי זה כל שטות, מחשבה, מילה שישר מקפיצים מהתקליטיה את השיר המתאים לסיטואציה. אבל ציפוריםםם? על זה עוד לא חשבתי. ענקית את.
חיבוקקקקק
ועכשיו נקרעת מצחוק על התרנגולים….אין עלייך, ענקית.