נובמבר 14 2019
שלושה שבועות בתאילנד – פרק 1: בנגקוק
לא טיילתי מספיק בתאילנד בשנים האחרונות, לכן שמחתי מאוד כשהצלחתי לשכנע חברה טובה מישראל לבוא לביקור של שלושה שבועות, שבו התחייבתי לקחת אותה לסיבוב באתרי החובה של הממלכה. כדי שלא אשתעמם, הכנסתי לתוכנית הטיול כמה אתרים שתמיד רציתי לבקר בהם ואף פעם לא יצא לי. בדיעבד, אלה היו בשבילי נקודות השיא של הנסיעה.
כמו כל טיול בתאילנד, גם זה התחיל בבנגקוק. בשנים האחרונות הפכה שכונת באנג ראק (bang rak) לסביבה המועדפת עלי בעיר, ורצוי על גדת נהר צ'או פראיה, מקום שאמצעי התחבורה אליו מגוונים ונוחים למדי (רכבת עילית, ספינות על הנהר). באנג ראק נמצאת במרחק הליכה מצ'יינה טאון – לא שהלכנו לשם ברגל, זה טירוף בבנגקוק – אבל ההפלגה לשם בנהר היתה יפה ומהירה.
אחד הדברים החביבים עלי בבאנג ראק הוא הנוף מהמלון שבו אני שוהה בדרך כלל – מימין מסגד קטנטן וצנוע שיש לו מואזין מוכשר ביותר, בעיקר אם אני משווה אותו למואזין הזייפן של המסגד הקרוב לביתי בטראט. אם זו הקלטה, היא לפחות נבחרה בטוב טעם. משמאל אפשר לראות את מקדש יאנאווה (wat yannawa), המציג פאר והדר בודהיסטיים טיפוסיים. לא מעט בודהיסטים מתלוננים בפני על תקציבי עתק שהמוסלמים מקבלים ממדינות המפרץ העשירות. בשטח זה נראה כך:
הגג הירוק של המסגד. בקושי אפשר להבחין בצריח הדהוי
מקדש יאנאווה. חתיכת נדל"ן מהיקרות בעיר
בניסיון להציג בפני חברתי קצת מתרבות הפיין דיינינג של העיר החלטתי לבקר במסעדת בולד קיטשן, שעליה המליצו לי כמה נעקבים בטוויטר. אחרי חיפוש שארך כחצי שעה ברחבי קניון סנטרל אמבסי, בהדרכת מלצרית סבלנית שניסתה לכוון אותי בטלפון, הגענו לבסוף למסעדת קניון פתוחה שלא העלתה אסוציאציות של פיין דיינינג ואולי לא הייתי נכנסת אליה אלמלא ההמלצות. התפריט, לעומת זאת, היה רחוק מאוד מסטנדרט מסעדות הקניונים וכלל מנות ייחודיות במחירים שפויים. מאוחר יותר, כשהגענו לדרום המתויר של תאילנד, יכולתי רק להתגעגע למבחר שהוצע לי בבולד קיטשן.
מרק חמוץ עם צלעות כה ארוכות, שהן בולטות החוצה מהכלי
הזמנו מרק חמוץ עם צלעות חזיר, מהסוג שאני מכינה לעצמי בבית לעיתים קרובות ורציתי להשוות גרסאות. הוא היה נפלא ושמחתי לגלות שהוא דומה מאוד לגרסה הביתית שלי, למעט הצלעות, שנחתכו לאורך כפול והיו די לא נוחות לאכילה. ממשק משתמש בעייתי התגלה גם במנה של עוף מטוגן ברוטב מתוק מסוכר דקלים, רוטב דגים, שום ושאלוטס, שהיתה טעימה אך הוגשה בנתחים גדולים ובלי סכין לחתוך אותם. סלט הפומלה היה קצת חיוור לטעמי ואכלתי טובים ממנו. נראה שהפרי עצמו לא היה מהמשובחים.
סלט הפומלה של בולד קיטשן
כוכב הארוחה היה סלט כדורי האורז והנקניק המותסס (yam naem khao tod), שהפתיע עם פצפוצי אורז (ככל הנראה פירורי פריכיות מאורז דביק – יש מתכון בספר הטבעוני שלי), שהתפצחו בפה באופן מענג ביותר, ועלי צ'אפלו (wild pepper leaf, bai cha plu) שמהם אפשר ליצור עטיפות קומפקטיות לסלט לפני שמכניסים אותו לפה.
פצפוצי האורז בסלט היו ההברקה של הארוחה
ארוחה נפלאה נוספת, בצ'יינה טאון, הוכיחה שוב שעלות האוכל לא בהכרח קובעת את רמת ההנאה ממנו. זו היתה מנת קאו מן גאי – מתכון ממחוז היינאן בסין, שכולל עוף מכובס על אורז שבושל בציר העוף, מוגשים עם קערית מרק צח ורוטב חמוץ-מתוק מצ'ילי, שום, ליים וג'ינג'ר מגורר (יש מתכון לגרסה קצת שונה של הרוטב הזה בספר הטבעוני). היא עלתה 50 באט לאדם והיתה טהורה, נקייה ומושלמת. הייתי מאושרת כשחברתי לטיול, שתיארתי לה את המנה לפני שהחלטנו להתיישב ולאכול, הבינה כבר בביס הראשון למה אני מתלהבת.
קאו מאן גאי. הארוחה המושלמת
ניצלתי את הסיבוב בצ'יינה טאון לרכישת המאכל הטבעוני החביב עלי, גָאנַה צָ'אי, העשוי מחרדל סיני כבוש (leaf mustard, סוג של כרוב, או בתאית, pak kat) וזיתים סיניים, הנקראים בתאילנד גָאנָה או נָאם ליאָפ, שאינם באמת זיתים אך מאוד מזכירים את המרקם והטעם של זיתים שחורים. צופי נטפליקס יכולים ללמוד הרבה על הפרי הזה בפרק הראשון של התוכנית Flavorful Origins. שמתי לב שחלק מהבשלנים אינם חותכים ומגלענים את הזיתים, והתוצאה פחות טעימה והומוגנית מזו של החרוצים שעושים זאת. להכנה, קוצצים עלי חרדל כבושים, מבשלים ארבע שעות תוך ערבוב מתמיד, עם מלח, שמן בוטנים וקצת שמן שומשום. זה אינו המאכל האסתטי ביותר בסביבה אבל הוא פשוט נפלא. אכלנו אותו עם אורז שבושל עם זרעי לוטוס ופטריות והיה טעים מאוד.
בערב השלישי בבנגקוק הזדמן לי, לראשונה מאז עברתי לתאילנד, להחזיר מנה למלצרית. זה קרה בפוד קורט של באנג ראק, כשהדג במלח שהוגש לנו בילה זמן קצר מדי על הגריל והיה רטוב וסמרטוטי. דג במלח, שמכינים בדרך כלל מדגי בריכה שמנוניים, צריך להיצלות באיטיות עד שהשומן מתייבש והדג מתפרק למגע מזלג. הוא אמנם הוחזר אל האש לכ-10 דקות והפך לאכיל, אבל לא ממש טעים.
לאורך כל הטיול די סבלתי מהמראה המערבי שלי, שגרם לחלק מהטבחים להטיל מומים באוכל כדי להתאימו לטעם של תיירים. הדג במלח, למשל, הוגש עם כמות כפולה של אטריות אורז דקיקות וכחצי מכמות עשבי התיבול הטריים שמקובל להגיש איתו. תיירים מצפים אולי ליותר פחמימות ולא ממש יודעים מה לעשות עם עשבי התיבול.
בהמשך הטיול חוויתי עוד ועוד עוולות מאותו סוג, ששיאן היה במסעדה שמכרה לי פאד קָפְרַאוֹ – בשר מוקפץ עם צ'ילי ובזיליקום קדוש, עם עלי קפיר ליים במקום הבזיליקום שעל שמו נקראת המנה. זה היה אבסורדי במיוחד, שכן בגינת המסעדה ראיתי לא מעט שיחי קפראו שרק חיכו שמישהו יקטוף מהם. זו עוד מנה שהייתי מחזירה בשמחה למטבח, אלא שקיבלתי אותה כטייק אווי וגיליתי את החיפוף רק כשהגעתי למלון. אני בטוחה שהנזק לקארמה של הטבח/ית הוא בלתי הפיך.
בפוסט הבא אכתוב על צ'יאנג ראי והאוכל המופלא שלה. אתם מוזמנים לעקוב.
תענוג… שבעתי!
אחלה של אוכל , עשה לי תיאבון.
תענוג של פוסט. הלוואי יום אחד ניפגש בתאילנד.