נובמבר 22 2019
שלושה שבועות בתאילנד – פרק 2: צ'יאנג ראי
רשות שדות התעופה בתאילנד הודיעה לאחרונה שהיא שוקלת לסגור את נמל התעופה של צ'יאנג ראי בגלל מיעוט המשתמשים. אפשר רק לקוות שההודעה הזאת היא עוד בלון ניסוי מהסוג שהממשל מפריח כדי לקבל מושג על עמדות הציבור, כי באין שדה יצטרכו המטיילים לנסוע ארבע-חמש שעות מצ'יאנג מאי והפרובינציה תסבול אובדן הכנסות קשה.
כשנחתנו שם חיכתה לנו תזמורת של תלמידים צעירים, שניגנה מוזיקה מסורתית תחת זרי פלסטיק מהסוג שלא מנסה אפילו להתחזות לאמיתי. חשבתי שרק נדמה לי שלבני הלהקה הודבקו שפמים, אבל כשבדקתי את התמונות התברר שלא הזיתי.
בשנים האחרונות, עם העלייה הגדולה בתיירות מסין, עבר מרכז הכובד של התיירות בצ'יאנג ראי, שנודעה כבירת הטרקים והסיורים בכפרי השבטים הצפוניים, לאתר חדש יחסית, המקדש הלבן (wat rong khun). בצדק גמור, המקדש הזה מושך אינספור תיירים ואולי מצליח להפחית קצת את העניין בסיורי השבטים, תופעה תיירותית עצובה מאין כמוה.
זה היה הביקור השני שלי באתר, מה שעזר לי להתגבר על ההלם הראשוני שחשים הנכנסים בשעריו ולהתמקד בפרטים הקטנים ומשובבי הלב שהאמן (Chalermchai Kositpipat) שעיצב את המקדש שתל בכל פינה. המקדש, שנפתח ב-1997, הוא בבעלות פרטית של האמן, שנמצא שם לעיתים קרובות ואוהב להסתחבק עם המבקרים. הוא ממשיך להוסיף בשטח מבנים חדשים, רובם בצבע זהב. המקדש נחשב ליצירת אמנות, וככזה הוא אינו חלק מהממסד הבודהיסטי במדינה ולא חיים בו נזירים. מה יש להם לחפש בשירותים מוזהבים?
נראה שבצ'יאנג ראי יש חיבה מיוחדת לאתרים ששולט בהם צבע אחד. יש בה מוזיאון ביזארי שכולו שחור (baan dam) וב-2005 הוקם בה המקדש הכחול (wat rong seua ten) – הרבה פחות ידוע מהמקדש הלבן אבל מהמם ביופיו.
אכלנו בעיר ארוחה אחת איומה בבזאר הלילה – הזמנו מרק לבישול עצמי בסיר חרס המוצב על גחלים (ג'ום ג'ים), אבל הציר הבסיסי לא היה טעים והדגים ופירות הים לא היו טריים – ואחת מעולה במסעדה של זוג מבוגר ואימהי שפינק אותנו בקֶנְג הָאנְג לֶה, קארי חזיר ממוצא בורמזי. הקארי הזה אמנם נעלם ממיאנמר של היום, אך הפך למתכון חובה במסעדות רבות בצפון תאילנד.
בעוד חברתי מספקת את תאוותיה בבזאר הלילה מצאתי מפלט בקפה חתולים שבו שילמתי 95 באט על שייק פירות (בשווקים מחירו בדרך כלל 30-40 באט) בתמורה לחצי שעה של התפעלות מהיפים אחד-אחד שמילאו את המקום. אציין בעלבון שאף אחד מהם לא התקרב אלי. אולי הייתי צריכה לקנות שייק דגים.
למחרת נסענו לאטרקציה שחוקה נוספת, גני דוֹי טונג. אוקטובר התברר כזמן לא מתאים במיוחד לביקור שם, כי הגננים היו עסוקים בהכנת הגן לעונה הקרירה, אבל בכל זאת היה יפה.
הביקור השתלם בעיקר בזכות השוק הקטן שבכניסה, שבו רכשתי קצת תבלינים צפוניים ייחודיים, כמו פרחים של עץ הכותנה (נְגְיו), שורש כורכום לבן מקומי שמאוחר יותר טמנתי בגינתי, זרעי חרדל סיני (leaf mustard, סוג של כרוב, או בתאית, pak kat), פלפל באלינזי ארוך וזרעים של צמח שנקרא מָלֶאפ (Heracleum siamicum Craib).
למעט הביקור בגנים, אוקטובר הוא דווקא זמן מצוין לבקר בתאילנד. הצמחייה עדיין ירוקה אחרי העונה הגשומה אך מזג האוויר פחות לח ויותר קריר, בעיקר בצפון. בנובמבר-דצמבר שטחים רבים כבר מצהיבים וקמלים.
בדרך בחזרה עצרנו במסעדה עם תפריט מצומצם ביותר: קָאנוֹם ג'ין נַאם נְגְיָיאו וקאוֹ סוֹי. בהמשך אכלנו עוד כמה וכמה גרסאות של שני סוגי הקארי האלה, המוכרים ביותר מבין תבשילי הצפון. שתי המנות הוגשו לנו עם קעריות של עלי חרדל סיני כבושים, אחת בסגנון התאי הרגיל (חומץ, מלח וקצת סוכר) והשנייה בתוספת צ'ילי יבש וסוכר (כמו קימצ'י בלי הטעמים המותססים החזקים), נבטי אפונה, פלחי ליים, פרוסות שאלוטס ומשחה מצ'ילי יבש מטוגן.
את הבוקר האחרון בעיר הקדשנו לביקור מהנה מאוד בשוק הבוקר העירוני, שממבט ראשון נראה קצת עגום אך נחשף בהדרגה כמקום מגוון עם כל מה שאדם עשוי לרצות לבשל או לאכול בצפון תאילנד. על המדרכות פרושים עשרות סוגי ירקות, חרקים, פרחים ופירות, ובחלק המקורה אפשר לאכול בדוכנים ולרכוש כלי בית ומצרכים יבשים.
משם המשכנו אל היעד הבא, העיירה הסינית מֶה סַאלוֹנְג. בפוסט הבא אכתוב עליה ואתם מוזמנים לעקוב.
תגובות