דצמ 08 2019

שלושה שבועות בתאילנד – פרק 3: מֶה סַאלוֹנְג כתבות

מדור: כתבות

אין לי מושג איך ומתי פיתחתי חולשה כה קשה לאסתטיקה סינית. ייתכן שהזרעים נטמנו עוד בשנות ה-90, כשהתחלתי לצפות באדיקות בסרטי קונג פו, מנהג שאני משמרת עד היום. גיליתי שאני מבלה יותר זמן במקדשים סיניים מאשר בבודהיסטים, ומצלמת בהם יותר תמונות. יש לי אוסף ענקי של צילומי דלתות סיניות, לא רק ממקדשים, שאני מדפדפת בו ברגעים קשים.

שער המוזיאון של מה סאלונג

אין זה סוד שכמות הנזירים הבודהיסטים בתאילנד מידרדרת מדי שנה – לא באים צעירים למקצוע. אבל למקדשים הסיניים יש מודל כלכלי אחר: ברובם לא חיים נזירים, לכן כל באט שמושקע בהם הולך לתחזוקת המקום. חיבתי למקדשים האלה מנותקת מכל מחשבה על הפוליטיקה הסינית, וגם לא מפריע לי שהערכים המקודמים בהם די זרים לרוחי. אם לסכם בשתי מילים, כסף ומזל הם חזות הכל. אבל החשיבה הרציונלית שלי מתמוססת אל מול האסתטיקה.

הפגודה במקדש הסיני Huay Pla Kung, צ'יאנג ראי

לכן, כשקראתי לראשונה על מֶה סַאלוֹנְג – עיירה שמייסדיה היו חיילים מיונאן שערקו מצבא סין עם עליית הקומוניזם בשנת 1949 – ידעתי שאני חייבת להגיע לשם מתישהו. החיילים, שיתרונם הגדול לתאילנד היה הניסיון שצברו בלחימה באזורים הרריים, קיבלו בשנות ה-70 אזרחות תאית, תמורת לחימה בתאים קומוניסטים שלכאורה פעלו באיזור.
בדרך לעיירה עצרנו במקדש סיני ענקי ויפהפה, Wat Huay Pla Kung, שממוקם על הר גבוה כ-8 ק"מ צפונית לעיר צ'יאנג ראי. הבודהא הלבן שבנוי בראש ההר נראה למרחוק, אבל כדי לחזות בשאטל ההלו קיטי שמסיע את המבקרים אל הבודהא צריך להיכנס פנימה. בתוך הבניין שעליו יושב הבודהא יש מעלית שעולה קומה אחת בלבד, המתופעלת בידי מיליציה סינית במדים אדומים, שחבריה מצדיעים לנכנסים.

דיילים-חיילים במעלית המנזר

להבדיל ממקדשים סיניים אחרים, שם דווקא יש נזירים. אב המנזר, Phra Ajarn Phob Chok הוא סוג של סלבריטי ובמקום נמכרים פריטים רבים שדיוקנו מודפס עליהם. בזמן ביקורנו הוא ישב בקומת הקרקע של המבנה וקיבל בנעימות את האורחים הרבים.
משם המשכנו לטפס במעלה ההרים, במשך כשעה וחצי, עד מה סאלונג. תושבי העיירה מתפרנסים בעיקר מגידול תה באיכות גבוהה, שהחליף את גידולי האופיום ששלטו באיזור עד שנות ה-80. התה נחטף לייצוא (בעיקר לטאיוון) ונמכר במחירים גבוהים גם בתחומי תאילנד.

תה מתייבש ברחוב הראשי של העיירה

התאכסנו במלון שנראה פנטסטי בתמונות באינטרנט, אך במציאות היה אפילו עוד יותר פנטסטי. מנהלת אותו יִי, נכדתם של המייסדים. בזמנה החופשי היא ערכה לנו טעימות מהתה שמייצרת המשפחה והרחיבה על זמני התססה של העלים, שיוצרים את ההבדלים בין התה הירוק (שאינו מותסס), לאולונג (התססה בינונית), לשחור (התססה מלאה).

יי בדוכן התה של המלון

בנוסף למטעי התה של המשפחה שאפשר לראות ממרפסות המלון, יש בו גם מסעדה מעולה, שמגישה אוכל בסגנון יונאן. מנות רבות מכילות עלי תה, כבושים או טריים, והתפריט מתבסס בעיקר על חזיר וקצת דגים, ועל מרכיבים טריים שגדלים במקום. ברקע מתנגנות נעימות סיניות שבועטות את הסועדים ישר לתוך סרט קונג פו.

מסעדת המלון

הזמנו בטן חזיר מטוגנת עם פלפל שחור ועלי תה, סלט רענן ומעודן של עלי תה טריים ופירות ים, ופטריות שיטאקה טריות מקומיות, מוקפצות עד ייבוש מוחלט בתיבול מינימלי של רוטב צדפות. הכל היה מעולה.

בטן חזיר עם עלי תה, סלט עלי תה טריים, פטריות מטוגנות

עוד מרכיב מקומי שראינו בשוק באותו בוקר, גבעולי דלעת צעירים, כיכב במנת הירק המוקפץ שהזמנו. אפשר לראות שבניגוד לסגנון התאי הנפוץ, שבו המנה מתובלת ברוטב סויה, רוטב דגים ורוטב צדפות היוצרים רוטב כהה, כאן הרוטב היה ציר בשרי צלול ועדין. את הבעיטה הקטנה סיפקו הצ'ילי הטריים שקישטו את המנה.

גבעולי דלעת מוקפצים

בארוחת הבוקר קיבלנו בחירה בין ארוחה מערבית של ביצים, תפוחי אדמה צלויים ומבחר נקניקים, לבין מרק אורז (קָאוֹ טוֹם) או מרק צח עם אטריות. היינו המערביות היחידות במלון – כל שאר האורחים היו ממדינות הסביבה (טאיוון, סין, יפן, דרום קוריאה) וכולם בחרו באופציה המערבית. בחרנו בקאו טום ולא הצטערנו. הוא היה אחד הטובים שאכלתי וכלל גם חצי ביצה כבושה במלח וסופגניה סינית טרייה בטעם ניטרלי (פַּאטוֹנְג קֹו).

מרק אורז עם ביצה כבושה, סופגנייה ובוטנים מטוגנים

את השעות הבאות בילינו בשוק הבוקר של העיירה, ליד הסניף היחיד של 7-11. מזמן לא נתקלתי בכמות כל כך גדולה של מרכיבים שאין לי מושג מה הם. את סקרנותי עורר מרק צהוב סמיך וקרמי, שהוגש על אטריות אורז ותובל במשחת צ'ילי יבש מטוגן, רוטב מאגי (סוג של רוטב סויה מתובל), בצל ירוק ועור חזיר מטוגן פריך. החומר הצהוב הזה נמכר בכל פינה בשוק גם בגושים קרושים, דומים לטופו אבל במרקם חלק יותר.

טופו-חומוס בורמזי בשוק הבוקר של מה סאלונג

אחרי בירור קצר למדתי מידידתי מ' המתגוררת בצ'יאנג מאי שהמאכל הזה, שסוקר גם בתוכניתם של אהרוני וגידי גוב, עשוי מדייסת קמח חומוס צבועה בכורכום. ההכנה פשוטה מאוד: מבשלים את הדייסה, יוצקים לתבנית ומניחים להתקרר ולהתקרש. מוציאים וחותכים לגודל הרצוי. אפשר להוסיף את הקוביות למרקים ולתבשילים, להקפיץ אותם עם ירקות ועוד.

זרעי כוסברה ורודים

קניתי עוד קצת תבלינים, כמו זרעי כוסברה ורודים שעדיין לא הצלחתי לברר למה הם כאלה, ודיסקיות מיובשות מסויה מותססת, תוספת יוצאת מן הכלל של אומאמי למאכלי הצפון. טעמנו מעדן בוקר מושלם מאורז יסמין צהוב מכורכום, ארוז בעלה בננה עם משחת נָאם פְּריק מצ’ילי יבש מקומי.

אורז צהוב עם ממרח צ'ילי

על מדרכות השוק נחו עגבניות מרות שנראות כמו חצילים, גבעולי אפונה צעירים, גזרים "באלאדי", בטטות סגולות קטנות, סוגים שונים של שעועית, דלועים, פטריות טריות והמון עשבים ייחודים לאיזור.

בטטה סגולה, ג'ינג'ר צעיר

גזר, שעועית ירוקה, שעועית מכונפת

אחרי השוק ביקרנו בחוות פטריות קטנה ובעלת הבית הצעירה ערכה לנו סיור במקום, שבו מגדלים בעיקר פטריות "ראש הקוף" וריוקי. משם נסענו בשתי מוניות-אופנוע אל המקדש שבראש ההר, שממנו אפשר להשקיף על כל הסביבה.
את ארוחת הערב השנייה בעיירה אכלנו במסעדה יונאנית נוספת, ליד המלון.

טופו במשחת צ'ילי וחסה מוקפצת

לא התעלפתי מהאוכל אבל הוא היה מעניין – עם מנה חרפרפה של טופו מוקפץ במשחת צ'ילי, חסה מוקפצת בדיוק כמו גבעולי הדלעת מהארוחה במלון, ודג שלם מטוגן, שעליו הוערם רוטב מעגבניות ובצל, ג'ינג'ר ובצל ירוק. קצת הצטערתי שלא הזמנתי את בטן החזיר המבושלת בציר אניס-קינמוני (mu pan pii, חזיר אלף השנים), שהוגשה עם לחמניות מאודות נטולות מילוי בחלק גדול ממסעדות העיירה.
עד כמה שזה תלוי בי, אשמח לחזור למה סאלונג בכל רגע נתון. הקושי בהגעה למקום משפיע לטובה על האוכל המקומי, ומחייב אותו להתבסס על חומרי גלם שגדלים בסביבה. תנאי האקלים הקרירים של ההרים מאפשרים גידולים שאי אפשר למצוא בחלקים אחרים של תאילנד, כמו אוכמניות, תותים, אבוקדו ואפרסמון. מסורות האוכל של המהגרים מיונאן מצד אחד, והבישול של בני השבטים המקומיים מצד שני, יוצרים שם מטבח ייחודי ומרתק שעוד לא התחלתי לגרד את אפס קצהו.
בפוסט הבא אכתוב על צ'יאנג מאי. אתם מוזמנים לעקוב.

פוסטים קשורים

3 תגובות

3 תגובות לפוסט “שלושה שבועות בתאילנד – פרק 3: מֶה סַאלוֹנְג”

  1. אמיתי סנדי בתאריך 09 דצמ 2019 בשעה 3:53

    מעניין מאוד, כתמיד!

  2. טייל בתאריך 10 דצמ 2019 בשעה 4:14

    חבל שכתבה על טיול לתאילנד מוקדשת ברובה לתאורי האוכל. זה אכן כדאי להזכיר את המזון המקומי, אבל כאשר 90% מהכתבה מטקדשים לו, במקום לתאורי המקומות, הכתבה, לדעתי לפחות, מעבדת את הטעם…..

  3. עדי בתאריך 10 דצמ 2019 בשעה 7:40

    חבל שאדם נכנס לבלוג על אוכל תאי ומתלונן שכתוב בו על אוכל תאי.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות