ינואר 06 2020

שלושה שבועות בתאילנד – פרק 4: צ'יאנג מאי כתבות

מדור: כתבות

צ'יאנג מאי, בירת הצפון של תאילנד, נכנסה לאחרונה לכמה רשימות לא מחמיאות של אתרים הסובלים מתיירות-יתר. קשה לא לפתח טינה מסוימת כלפי הקבוצה הגדולה והרעשנית ביותר בשטח – הסינים כמובן – שממלאים את מדרכות העיר, את המקדשים, הגנים וסניפי הסבן-אילבן. בשכונה שבה התאכסנתי הפעם (Nimmanhaemin, ובקיצור, נִימָאן), שהיתה עד לא מזמן איזור היפסטרי נחמד ורגוע, הרחובות כמעט שוממים בשעות הבוקר. לפנות ערב הם כורעים תחת עומס הסינים שחזרו מהטיול היומי באוטובוסים עמוסים. כל שאר קבוצות התיירים – האמריקאים הרעשנים, הבריטים השיכורים וכו' – מחווירות לעומת המסה הזאת. רוב התיירים כבר לא נוסעים בקבוצות כל כך גדולות. בהליכה ברחובות העיר בשעות הערב קצת קשה למצוא תאילנדים. רוב נותני השירותים הם בורמזים וכל השאר הם תיירים. כמה מהמלונות ברחוב הראשי נראים כאילו עוצבו בלאס וגאס או במקאו.
נחמה גדולה מצאתי בשוק וָוארוֹרוֹט, שעדיין משרה תחושה של שוק תאי אמיתי ותמיד כיף לחזור אליו. מיהרתי להצטייד בכמה משחות קארי צפוניות שאי אפשר להשיג בעיר מגורי – קֶנְג הָאנְג לֶה (קארי חזיר ממוצא בורמזי), נָאם נְגיַיאו (קארי עם חזיר טחון ועגבניות) וקאוֹ סוֹי (קארי-מרק על בסיס חלב קוקוס, עם אטריות חיטה). מצאתי בשוק גם פחית של נָאם לִיאָפּ, הזיתים השחורים הסיניים, שמחכים כעת על המדף ליום שבו יהיו לי ארבע שעות של סבלנות לבשל אותם עם עלי חרדל סיניים כבושים.

קאנום ג'ין נאם נגייאו בשוק ווארורוט, צ'יאנג מאי

חלק גדול מהזמן בצ'יאנג מאי בילינו בניסיונות למצוא מסעדות תאיות רגילות בלב ליבם של האתרים המתוירים ביותר. אכלנו ארוחה טובה במסעדה הצמחונית אָנְצָ'אן, שעליה כתבתי בהרחבה כאן, אבל מעבר לזה לא רשמתי הפעם תגליות מרעישות.

קָאנוֹם פָּאק מוֹר סָאם סִי (עלי בצק אורז ממולאים ומאודים) בווארורוט

בשוק יש שני מרכזי אוכל (פוד קורט) שמציעים מבחר גדול של אוכל מקומי טוב. שמחתי לגלות שהדוכן הטבעוני המצוין שפועל מחוץ לפוד קורטס, בחלק של התיקים והבגדים, עדיין שם והאוכל שלו נראה מפתה כתמיד. עוד דוכן נפלא מחוץ לפוד קורט מציע קאלי פאפ (השיבוש התאי ל"קארי פאף", סהרוני בצק ממולאים ומטוגנים שהגיעו לכאן מהודו) טריים ונהדרים. המילוי החביב עלי עשוי מעוף ותפוחי אדמה, ויש גם מילויים מעדשי מש או משורש טארו. ההכנה מתבססת על טריק פשוט למדי של שני סוגי בצק שמרודדים ביחד ויוצרים אפקט שמזכיר בצק עלים.

תופעה ייחודית שבלטה לאורך השהות בעיר היא קוצר רוח מסוים כלפי זרים. אפשר כמובן להסביר את זה בעומס האדיר של התיירים, אבל משום מה בבנגקוק, שרואה לא פחות תיירים מצ'יאנג מאי, מקבלים תחושה כזאת לעיתים רחוקות יותר. כמעט בכל מקום בתאילנד, כשזר מנסה לדבר תאית מתייחסים לזה בחיוב ובסבלנות. בצ'יאנג מאי הסתכלו עלי כעל עוד איזה נודניקית. ייתכן שזה קשור לאחוזים הגבוהים של מערביים שגרים בעיר באופן קבוע, ואולי לאנשי השירות הבורמזים אין חשק לנסות לפענח מערביים דוברי תאית עילגת.
כמו כל זר בתאילנד, גם אני מזדעזעת לעיתים קרובות מרמת האנגלית הנמוכה-עד-לא-קיימת במדינה, אך בפועל מתברר שאני מעדיפה מקומות שבהם בקושי מדברים אנגלית אבל ילדים צועקים לי שלום ברחוב כי אני יצור כה אקזוטי, על פני מקומות שבהם אני חלק מעדר רומסני ורועש.
הקנייה הכי טובה בחלק הזה של הטיול היתה ביציאה מצ'יאנג מאי. בדוכן ספרים בשדה התעופה מצאתי את ספרו של אוֹסטין בוש, “האוכל של צפון תאילנד", ששפך אור על רבים מהמרכיבים והמאכלים שנתקלתי בהם במהלך הטיול. הספר עב הכרס הוא התיעוד הכי מקיף, בשפה האנגלית לפחות, של המטבח הצפון-תאי. הוא שופע צילומים ואיורים יפהפיים, הסברים מקיפים על מקורות המתכונים והוראות בישול ברורות ומדויקות.

The Food of Northern Thailand / Austin Bush

לא תמצאו כאן מתכונים עתירי סוכר כמו במרכז, וגם לא מתכוני טום קאא, קארי ירוק ועוף מוקפץ עם קשיו, אבל יש כאן הרבה כורכום, משחת שרימפס, עגבניות, מלח, זנים מיוחדים של צ'ילי, פלפל סצ'ואן, זרעי כוסברה וסויה מותססת, בדיסקיות או באבקה. חלק מהמרכיבים יהיו קשים להשגה מחוץ לתאילנד וכמה מהם בקושי אפשר למצוא מחוץ לאיזור הצפוני, אבל בוש מציע מדי פעם תחליפים אפשריים, וכדאי גם לחפש באתרי מזון באינטרנט את המרכיבים שמשתמרים היטב.

The Food of Northern Thailand Promo from Christopher Wise on Vimeo.

בפוסט הבא אכתוב על המשך הטיול בדרום תאילנד – פאנג נגה ופוקט. אתם מוזמנים לעקוב.

פוסטים קשורים

עדיין אין תגובות

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות