יוני 10 2009
ביקור בשגלילות
עדכון 2019: מאז פרסום הפוסט הזה הייתי בשגרירות כמה פעמים והשירות השתפר פלאים והיה באמת יוצא מן הכלל, בעיקר אם משווים אותו לזה של מדינות אחרות. כל אופן, מה שהיה היה:
הגעתי לשגרירות ישראל בבנגקוק (או כפי שהתאים היו אומרים את זה: שגלילות) כדי לבקש דרכון חדש. כבר בכניסה נותנים לך להרגיש כמו בבית: תור ארוך של אנשים שמחכים לבדיקה בטחונית בעמידה במסדרון, בלי כסאות, עם מיזוג חלשלש, וזה נמשך ונמשך עד שהגב כואב והרגליים עייפות. חילוץ איברים לא בא בחשבון. זה לא מקום שאתה רוצה לעשות בו תנועות פתאומיות. עד שאתה מגיע לבדיקה אתה כבר ישראלי לגמרי: עצבני, עייף וחסר סבלנות. אחרי כמה שנים בתאילנד אני נוטה לשכוח שאפשר להרגיש ככה.
למצולמים אין קשר לכתבה
הבדיקה עצמה מדוקדקת מאוד (אם אתם יכולים, נסו להימנע מלהביא לשם את כל התיקים שלכם, כי החיפוש ייקח שעות), ומתבצעת על ידי תאי נחמד ואדיב. אנשי תחזוקה תאים מגיעים כדי לתקן משהו במערכת האזעקות. אני מתכווצת כשאחד מאנשי הביטחון הישראלים דופק לאחד מהם על הכתף בגסות ונובח עליו לבוא איתו. צריך לראות קצת חדשות מישראל כדי להיזכר באיזה מחסומים בדיוק הוא אימץ לעצמו כללי התנהגות משובחים כל כך.
אם אתה ישראלי ולא מכירים אותך בשגלילות, תצטרך לעמוד מול מראה ולדבר דרך רמקול עם איש ביטחון ישראלי בלתי נראה. תוכן השיחה נשמע בבירור לכל אורך המסדרון. כך זוכים שאר העומדים בתור להתוודע לנסיבות חייהם של הנחקרים, לכתובתם בישראל ולעוד פרטים אישיים (כמה זמן אתה מכיר את הבחורה הזאת? איפה פגשת אותה?) שממש אינם מעניינם. להרגיש כמו בבית כבר אמרתי, נכון? כשאני נעמדת מול המראה אני שמה לב לעובדה המוזרה שבחלקים השחורים שעל החולצה שלי אני יכולה לראות השתקפות דלילה של איש הביטחון שנמצא בצד השני של המראה. לו הייתי לובשת חולצה שחורה לגמרי הייתי יכולה כמעט לראות אותו. איכשהו יש לי הרגשה שההפסד לא היה גדול מדי.
איפה שירתת בצבא? שואל הרמקול. לא שירתתי, אני עונה. יש לך אחים בישראל? כן, אני אומרת. ואיפה הם שירתו בצבא? אין לי מושג.
שתיקה בצד השני של המראה. אין לך מושג? הוא אומר לבסוף, את לא זוכרת באיזה חיל הם שירתו, מה הם עשו בצבא? הם עושים מילואים? איפה? אח שלי בן 60, אני אומרת. זה היה מזמן ואני באמת לא זוכרת מה הוא עשה בצבא, אבל יש לי הרגשה שהוא כבר לא עושה מילואים בגילו. אחותי עשתה קפה לאיזה מפקד, אני לא יודעת של מה. אוקיי, אומר הרמקול, אני אנסה לשאול אותך שאלות התמצאות כלליות, חכי רגע. הוא נעלם לכמה דקות טובות. נראה שלא היה קל להניח את היד על שאלות שאינן קשורות לצבא ברחבי המתחם הישראלי המבוצר הזה. בסוף הוא חוזר. רכבת ישראל, הוא אומר בחגיגיות. אני מרגישה לרגע כמו בחידון טלוויזיוני (רכבת ישראל ב-100 נקודות!). כן, אני אומרת בציפייה. מה הן התחנות שבהן היא עוצרת בתל אביב? אני מצליחה לדלות שתי תחנות מהזיכרון ועוברת את המבחן בהצלחה יחסית.
בתוך השגלילות עצמה יש אנשים מהשורה שהחרימו להם את הטלפונים בכניסה, ואנשים שמותר להם להכניס סלולרי משום מה. על הקיר יש לוח עם גזרי עיתונים עתיקים עם סיפורי הפחדות על המזרח, כדי שתדעו ממה הייתם צריכים להיזהר לפני שלוש-ארבע שנים. הפקידים בשגלילות הם מהסוג שמצד אחד ייתן את הנשמה כדי לעזור לך, ומצד שני יפר את הפרטיות שלך בלי שום חשבון. באחת ההיתקלויות הקודמות שלי איתם נשאלתי למה עזבתי את ישראל, האם אני מתכוונת לחזור, ממה אני מתפרנסת בתאילנד ועוד שאלות אישיות מהסוג הזה. בנורמל הייתי אומרת לפקידה שזה לא עניינה, אבל כשהדרכון שלי בידיים שלה והיא יכולה לעכב את הנפקת הדרכון החדש בשבוע, אין לי ברירה אלא להתנהג כשפנה ולענות על השאלות בטון מנומס שלא יסגיר את ההסתייגות שלי מהחדירה הבוטה לפרטיות.
בסיבוב הקודם הנפקת הדרכון ארכה כמה ימים כי רק אחרי שעזבתי את המקום הפקידים גילו שהתמונות שמסרתי לא עומדות בתקן. הם הזעיקו אותי בטלפון באמצע טיול בפרובינציות שמדרום לבנגקוק כדי להצטלם שוב. בסיבוב הנוכחי קיבלתי דרכון חדש למחרת היום. יחסית לשירות שמקבלים בשגרירויות של מדינות אחרות, זה קצב מצוין.
אם הכל ילך חלק, יש לי יותר משנתיים עד הביקור הבא בשגלילות. למרבה הבאסה, אי אפשר להנפיק בחו"ל דרכון עם יותר מ-16 דפים. בטח יש איזה טיעון בטחוני מאחורי העניין הזה, אבל בתכלס, האנשים שחיים בחו"ל על ויזות תיירות מחסלים דרכונים כמו פיצוחים, מה שמחייב אותם להתייצב אצל הרשויות הרבה יותר מהרצוי. נראה שבביקור הבא בישראל אבקש דרכון חדש ורב-דפים כדי לחסוך לעצמי ביקור נוסף בבנגקוק אם יגגלו אותי בשגלילות אחרי פרסום הפוסט הזה לא תהיה לי בעיה לשכנע שאני ישראלית. אז למה בכל זאת יש לי הרגשה שזה ייגמר ברע?
אולי הם קלטו את הטוויט שלי מבית הקפה למטה? 😉
איי, השאלות בעניין "איפה היית בצבא"…
יצא לי לפגוש אותך פעמיים, בישראל, והייתי רזה וחלשלוש.
אולי את זוכרת ואולי לא.
אבל מאז דברים השתנו, ובפעם האחרונה שמישהו שאל אותי איפה הייתי בצבא, פשוט נמאס לי.
נתתי לו כזו בעיטה בפרצוף שלו עם המגף שלי, שנראה לי שאם נשאר לו חוש ריח, יישאר לו ריח המגף שלי עד סוף חייו.
אני לא אוהב אנשים ששואלים "איפה היית בצבא".
הם רוצים מלחמה? יקבלו מלחמה.
מבחינתי, מי ששואל שאלות שכאלה בעצם מזמין מכות, ולכן אין פה שום קייס.
לא טוב להם? אני מוכן ומזומן להיות מגורש לבריטניה.
מתי – למה באלימות? אני לא רואה בשאלה "איפה היית בצבא" הכרזת מלחמה. זאת רק עוד דוגמה למיליטריזציה (סליחה על הביטוי) של החברה הישראלית, כשאנשים לא מסוגלים לדלות ממוחם שום שאלה מהתחום האזרחי כדי לאמת את ישראליותו של העומד מולם, והם מתנהגים אל אזרחים בחופשה או בטיול לפי כללי העבודה שלמדו במחסומים בפלסטין. אבל בין זה ובין מחשבות על בעיטה בפרצוף יש מרחק די גדול, מה עוד שקשה לבעוט במישהו בלתי נראה שיושב מאחורי מראה דו כיוונית.
נשמע כמו ההתנהלות של מדור הויזות והרישום בברית המועצות (ובטח גם ברוסיה, עד שפירקו אותו והעבירו תחת אחריותן של שתי רשויות שונות).
עדי…
את שעשיתי, עשיתי בישראל, לא במקום אחר.
באשר למיליטריזציה של החברה בישראל… אני דווקא נוטה להאמין שאת האשמה הזאת יש לזרוק על קבוצה מסויימת של אנשים שגרים בישראל ושעדיין מאמינים ששירות בצבא עושה אותך לאדם טוב יותר ו"בריא" יותר .
אני חושב שהאנשים ששואלים שאלות כאלה (ושלפי התשובה המתקבלת הם יגדירו את מי שעומד/ת מולם ויחלקו ציונים) הם חולים בדרג מסוכן ביותר, אבל לי אישית הם לא מפריעים כל עוד אין הם נכנסים אלי הביתה.
אני אישית לא מאמין בכפייה…
את -לא חייבת- לראות בשאלות מסוג זה הכרזת מלחמה, ואת -לא חייבת- להסכים אתי ובוודאי שאינך חייבת לבעוט באף אחד אם אינך רוצה.
הרגת אותי, פוסט מדויק.
הדלקת נקודות שנוטים לכבות כשלא נמצאים בישראל כ"כ הרבה זמן.
"יתן את הנשמה ויפר את הפרטיות". בול!
אני בדיוק נמנע מלחדש דרכון בימים אלו, מורט החוצה מדבקות ויזות ישנות, למצוא מקומות חדשים לחותמות, רק לא לעבור את הטלטלה הזו בקונסוליה בשנחאי
את השאלה "מה עשית בצבא" שואלים לא כדי לסווג אותך לטוב יותר או פחות.
השאלה באה לבדוק אם אתה ישראלי "אותנטי" או לא…. זה הכל.
לא צריך להתחיל לקחת את הדברים למקומות שהם לא מיועדים להם.
מניה: לא חשבתי אחרת, וממש לא אכפת לי אם ואיך הם יסווגו אותי שם, אבל הפתיע אותי שהם מכירים רק דרך אחת לוודא שאדם הוא ישראלי – דרך הצבא (טוב, בסוף נזכרו ברכבת, איזה מזל).
והסיבה שהם לא מכירים דרך אחרת, מקורה בחינוך לקוי.
וזה שהם הרוב, עדיין לא הופכת את החינוך שלהם לפחות לקוי.
אני מאמין שכל זה בא ממדינה לא מפותחת ודרך חשיבה פרימיטיבית שקשה להם להיפתח ולעשות בידוק יותר טוב והתחשבות בתיירים שישארו בשגלילות ואני אשאר כון!
מתי צודק במאה אחוז.
את אנשי הצבא המטרידים הייתי מגרש לאיזה אי בודד, שיפקדו שם על גרגירי החול.
צבא זה שייך לישראל, ולי אין שום חשק לפגוש אנשי צבא ישראלים בחו"ל.